הוא דמה למומיה. הפנים קפואות, הגוף מופנה הצידה, ללא קשר-עין עם בן-שיחו. שמעון פרס נפגש עם יאסר ערפאת.

לידו ישב גנרל, שנשלח על-ידי הצבא כדי לפקח עליו. שלא ידבר, חלילה, על פיתרון, על תזוזה מדינית, על תהליך השלום.

שרון והרמטכ"ל הירשו לו לדבר רק על הפסקת-האש. הם יודעים, כמובן, ששום הפסקת-אש לא תחזיק מעמד אם לא תהיה מלווה בהתקדמות מדינית. הם לא מעוניינים בהפסקת-אש. ובכל זאת היה זה אירוע חשוב. הוא הוכיח שה-11 בספטמבר 2001 היה תאריך חשוב גם בסיכסוך הישראלי-פלסטיני. כללי המישחק השתנו.

עד לאותו יום היה נדמה שהסיכסוך נכנס לקיפאון עמוק. בשטח התנהלה מילחמת-התשה. אף אחד משני הצדדים לא הצליח להכניע את השני. ההרג נמשך במלוא עוזו, תוך הסלמה גוברת. וושינגטון היתה אדישה וסיסמתה היתה "תנו להם לדמם." ואז קרתה הזוועה באמריקה, ושרון קפץ על המציאה. הוא היה בטוח שזוהי הזדמנות היסטורית: האמריקאים עסוקים ברדיפה אחרי בן-לאדן, העולם כולו מחפש טרוריסטים חמקניים, למי יהיה איכפת מה יעשה צה"ל? תחת הסיסמה: "ערפאת הוא הבן-לאדן שלנו!" ניתן, סוף-סוף, לפלוש, להרוג, לכתוש, לשבור, כדי לחסל את האינתיפאדה ואת ערפאת הרשע בכלל.

כפי שהגדיר זאת גידעון לוי: המורה חולה, התלמידים שמחים וכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה.

אך לתדהמת שרון, קרה ההיפך. שעות מעטות בלבד אחרי האירוע המחריד, כשאמריקה כולה היתה עדיין בהלם, קיים קולין פוואל את מסיבת- העיתונאים הראשונה שלו ובמקום לדבר רק על בן-לאדן, כפי שהתבקש, הוא הקדיש מקום נכבד דווקא לעניין הפלסטיני.

הוא דרש לקיים מיד את פגישת ערפאת-פרס.

אם קיווה שרון שזוהי סטירת-לחי חד-פעמית, טעה. בוש ופאוול חזרו לעניין כמעט מדי יום ביומו, עד שזה הפך לאולטימטום.

לשרון לא היתה ברירה. הוא נכנע.

איפה טעה? במרוצת השנים התרגלו בירושלים לחשוב שאפשר לסמוך על הקונגרס האמריקאי בכל מצב. הקונגרס נאמן לממשלת-ישראל יותר מהכנסת. בכנסת אפשר לקלל את ראש-הממשלה. איש מחברי הסנאט ובית-הנבחרים של ארצות-הברית לא יעז לקלל את ראש ממשלת ישראל - אלא אם כן הוא מתאבד. רובם נבחרו בעזרת הקולות והכסף של השדולה הפרו-ישראלית, הכוללת לא רק את המימסד היהודי אלא גם את קבוצות-הלחץ אדירות-ההשפעה של הפונדמנטליסטים הנוצריים. גם אם תבקש ישראל לבטל את עשרת הדיברות, יחתמו על כך 85 סנטורים. בימים כתיקונם, זה מספיק כדי לסכל כל החלטה של הנשיא שאינה מוצאת חן בירושלים. אך ברגע שאירעה הזוועה, השתנה הכל.

הנשיא הפך לגיבור לאומי. באווירה של התלהבות מילחמתית רוצה הציבור במנהיג עליון, והנשיא, שהוא גם המפקד העליון של הכוחות המזוינים, הופך כמעט לדיקטטור. הקונגרס הופך למקהלת אומרי-הן, ששרה את ההימנון הלאומי על מדרגות הקפיטול.

הקונגרס הוא המורה החולה, והנשיא הוא היכול לעשות כאוות-נפשו. שרון יכול היה להתלונן, כמו סגן-הנשיא ספיר אגניו בשעתו: "הממזרים שינו את הכללים!"

הנשיא רוצה לבנות קואליציה עולמית למילחמתו, גדולה ומפוארת אף מהקואליציה שבנה אביו במילחמת-המיפרץ. לשם כך עליו לרכוש כמעט את כל הממשלות הערביות והמוסלמיות. אלה אומרות לו שמרחץ-הדמים הישראלי-פלסטיני הוא מיכשול אדיר.

תחנת-הטלוויזיה "אל-גזירה", המשדרת מנסיכות קטר, מביאה את תמונות "הקלגסים הישראלים", הרוצחים והמדכאים, למיליוני בתים ערביים. אם רוצים לגייס את אהדת עמי ערב למילחמה האמריקאית, זה צריך להיפסק.

יועצי הנשיא מבינים זאת היטב. הם אומרים לישראל להיכבד ולשבת בצד, בשקט-בשקט, להפסיק לירות ולחזור למשא-ומתן עם הפלסטינים. וכשאמריקה רוצה משהו, ורוצה את זה באמת באמת, אף אחד אינו יכול להגיד לא. גם לא אריאל שרון הגיבור.

השאלה היא אם האמריקאים יסתפקו בהפגנות-דמה חסרות-תוכן כמו פגישת ערפאת-פרס, או שהפעם הם יחליטו לשים קץ לסיכסוך, המעורר בעולם הערבי כל-כך הרבה זעם אנטי-אמריקאי, לטובת בן-לאדן ודומיו. אחרי מילחמת-המיפרץ כינסו האמריקאים את ועידת-מדריד. אם גם הפעם יכנסו ועידת-שלום בינלאומית ויכניסו לשטח כוח-שלום בינלאומי, אולי ייצא מתוק מעז.