"בישראל אין צבא שיש לו מדינה," הכריז השבוע אריאל שרון, בתגובה על ניסיונו של הרמטכ"ל, שאול מופז, ליצור עובדות מוגמרות מאחורי גבו של ראש-הממשלה. אינני בטוח ששרון יודע מהו מקור האימרה. היא הומצאה על-ידי הרוזן אונורה דה-מיראבו, מאבות המהפכה הצרפתית, בדברו על פרוסיה. אחרי שקבע כי "המילחמה היא התעשייה הלאומית של פרוסיה," אמר מיראבו שבניגוד למדינות אחרות, שיש להן צבא, בפרוסיה הצבא הוא שיש לו מדינה.

לא אחת נאמר על ישראל שהיא "פרוסיה של המיזרח התיכון". פעם ניסיתי למצוא את מקור הדימיון הזה. המדינה הפרוסית קמה בעיקבות שואה. לפני כן היא היתה מדינה גרמנית קטנה ולא הכי-חשובה בשם בראנדנבורג. לפני 383 שנים פרצה מילחמת שלושים-השנה, שבה הושמד שליש העם הגרמני והוחרבו מרבית עריו וכפריו. היא השאירה אחריה טראומה, שלא נעלמה לגמרי גם היום.

במילחמת-שלושים-השנה השתתפו כמעט כל הצבאות האירופיים, והיא התרחשה על אדמת גרמניה, ארץ השוכנת בלב היבשת ושאין לה גבולות טבעיים. לא ים, לא מידבר ולא רכס-הרים מגנים עליה.

נוח היה לכל הצבאות להילחם שם. מהנסיון הנורא הזה הסיקו ראשי פרוסיה את המסקנה המתבקשת: אם אין מחסום טבעי המגן עלינו, עלינו ליצור מחסום מלאכותי בצורת צבא סדיר, גדול ויעיל. כך נולדה העוצמה הצבאית שנועדה תחילה להגן על המדינה, אך שהפכה בהדרגה לאימת כל שכנותיה. השלב האחרון היה הצבא הנאצי, שנקרא באופן אירוני "וורמאכט" ("כוח-הגנה").

על ישראל מאיים גורל דומה. הציונות היתה תחילה תנועה קטנה וחלשה, שנדחתה גם על-ידי רוב היהודים בעולם. כשבאו הציונים הראשונים ארצה, הם הופתעו לגלות שיש בה אוכלוסיה לא-קטנה, שלא הסכימה למסור את ארצה לעם אחר. היא התנגדה בכוח, והציונים התגוננו ככל שיכלו. ואז באה השואה, שהשמידה את שליש העם היהודי. היא העניקה תנופה אדירה לציונות, שהצטיירה כניסיון אמיץ של שרידי השואה לגאול את עצמם. באותה המידה גדלה גם ההתנגדות הערבית. מול התנגדות זו היה צורך להקים "קיר ברזל", כדברי זאב ז'בוטינקי, בצורת "צבא הגנה" שיהיה כל-כך חזק, שיוכל לעמוד מול כל העולם הערבי. במילחמת-החלוקה של 1948 כבש צבא זה 78% מהארץ, וכעבור 19 שנים, במילחמת ששת-הימים, כבש את 22% הנותרים, יחד עם נתחים גדולים של המדינות השכנות. מאז הפך צבא-ההגנה לצבא-כיבוש.

ברייך הגרמני השני, שהיה המשך ישיר של הממלכה הפרוסית, נפוצה האימרה "החייל הוא הגבר הטוב ביותר המדינה". בישראל היתה הסיסמה "הטובים לטיס". במדינה הצעירה משך אליו הצבא את מיטב הכישרונות. היחס לקצינים הבכירים הגיע לעיתים לכדי עבודת אלילים.

מאז הקמת המדינה ועד היום שולטת הצמרת הצבאית בכלי-התקשורת, באמצעות קשרים אישיים עם העורכים ורשת מסועפת של דוברים צבאיים, המופיעים בתחפושת של "כתבנו הצבאי", "כתבנו לעניינים ערבים" ו"כתבנו המדיני".

משקיפים זרים שואלים לא-פעם אם יש בישראל סכנה של הפיכה צבאית. השאלה מגוחכת, מפני שאין כל צורך בהפיכה. מאז קום המדינה ועד ימינו יש לצמרת הצבא השפעה מכרעת על עיצוב המדיניות הלאומית, וחבריה תפסו עמדות-מפתח בדמוקרטיה הישראלית, בצורה שלא תתואר בשום מדינה דמוקרטית אחרת.

די בכמה מיספרים: מבין 15 הרמטכ"לים שקדמו למופז, שניים הפכו לראשי-ממשלה (רבין וברק), ארבעה הפכו לחברי-ממשלה (ידין, בר-לב, איתן, ליפקין-שחק). שני ראשי-ממשלה היו בעבר מפקדי מחתרות אחרים חמושות (בגין, שמיר) ואחד היה מנכ"ל מישרד-הביטחון (פרס). שני גנרלים כיהנו כנשיאי המדינה (הרצוג, וייצמן). בממשלה הנוכחית מכהנים חמישה גנרלים (שרון, זאבי, וילנאי, סנה, בן-אליעזר).

מאז ומעולם קיבלו אלופים-בדימוס עמדות-מפתח במשק, והם שלטו כמעט בכל החברות הגדולות והשרותים הממלכתיים החשובים. גנרלים רבים הפכו ראשי-עיריות. כל הצמרת הפוליטית-צבאית-כלכלית-מינהלית במדינה מלאה באנשי-צבא בכירים.

פיזורם של האלופים בין המיפלגות השונות אינו משנה מאומה. ולראייה: רבים מהגנרלים שפרשו מהצבא להיכנס לחיים הפוליטיים קיבלו הצעות משתי המיפלגות הגדולות – העבודה והליכוד – ובחרו באחת מהן ורצו בהתאם למחיר המוצע. אחדים נדדו ממיפלגה למיפלגה בלי כל קושי (דיין, וייצמן, שרון, מרדכי). בראשית הנוכחית עמדו גנרלים בראש ארבע מיפלגות (שרון בליכוד, ברק בעבודה, מרדכי במרכז, זאבי במולדת). הכנסת המחנה הדתי לא יכול היה בעבר להתפאר בגנרלים, אך הדבר עומד לבוא על תיקונו עם הופעתו של גנרל ימני-קיצוני, אפי איתם.

לא היה בזה כל רע אילו היתה זאת תופעה אישית-מיקצועית גרידא. אך הבעייה הרבה יותר חמורה, מפני שלכל הקצונה השילטונית הזאת יש מנטליות משותפת. כולם דוגלים במדיניות כוחנית, בסיפוחים ובהתנחלות, מי בצורה קיצונית ומי בצורה קצת יותר מתונה. את היוצאים מהכלל אפשר לספור באצבעות יד אחת, ויש אומרים באצבע אחת (מתי פלד המנוח).

מבחינה זו אין כל הבדל בין הקצינים בשרות פעיל והקצינים שפשטו את המדים. כולם ביחד היוו מאז ומעולם מעין מיפלגת-על, המנחה את המערכת הפוליטית. לא מפני שהם מאורגנים ומקבלים החלטות בצוותא, ולא רק מפני שהם קשורים זה בזה בעבותות חזקות של "רעות", אלא מפני שהם חושבים בצורה אחידה ומגיעים כמעט אוטומטית לאותן המסקנות בכל מצב נתון – בלי קשר להשתייכותם לליכוד, לעבודה, לאיחוד הלאומי או למרכז. לא בהכרח לגבי כל פרט ופרט, אלא לגבי התפיסה הכללית. אחת התוצאות של השיטה היא ניטרול הנשים במערכות השילטון הישראליות. לנשים אין חלק בקצונה הבכירה המצ'ואיסטי שלה, הקובע את המדיניות בכל התחומים. (החריגה הבולטת היחידה, גולדה מאיר, נהנתה ובאתוס מהכינוי "הגבר היחידי בממשלה" והקיפה את עצמה בגנרלים.)

כל זה נעשה באופו דמוקרטי לגמרי. ב"דמוקרטיה היחידה במיזרח התיכון" מקבל הצבא את הוראות "הדרג המדיני" ומציית להן. על פי החוק הישראלי, הממשלה היא המפקדת העליונה של הצבא. אבל כאשר הממשלה עצמה נשלטת על-ידי גנרלים-בדימוס, אין לזה משמעות. כך זה היה בשנות ה-50, כאשר הרמטכ"ל משה דיין קבע את המדיניות הלאומית על-ידי כפיית מדיניות "פעולות תגמול", שאותן ביצע באמצעות רב-סרן אריאל שרון, וכך זה בימינו, כאשר אותו הגנרל שרון קובע של ומבצע אותה באמצעות הגנרל בן-אליעזר, השייך לכאורה למיפלגה יריבה. (בארצות הדמוקרטיות, את המדיניות כהונתו של גנרל בתפקיד שר-הביטחון היא חריג נדיר ביותר.) קודמו של שרון בתפקיד ראש-הממשלה, הרמטכ"ל-לשעבר אהוד ברק, הקיף את עצמו מכל הצדדים בחבורה של גנרלים, ודחה מעליו את כל האזרחים.

באחרונה יש התפתחות חמורה עוד יותר. בהנהגת שאול מופז, איש בעל תפיסה ימנית-כוחנית קיצונית, התחיל הצבא למרוד כמעט בגלוי במרות "הדרג המדיני". הוא מפעיל את התיקשורת נגד הממשלה ומאשים אותה בכישלונו המוחלט במילחמה ב"טרור" – דבר המזכיר את טענת הגנרלים הפרוסיים בתום מילחמת-העולם שהפוליטיקאים "תקעו סכין בגב הצבא". כאשר שר-החוץ, שימעון פרס, התכונן בהסכמת שרון להיפגש הראשונה עם ערפאת, הדליף "מקור צבאי בכיר" שהצבא מתנגד לפגישה כזאת.

לשיא הגיעו הדברים בשבוע האחרון, כאשר הרמטכ"ל החליט להקים מעבר לקו הירוק "שטחים צבאים סגורים", תוך הקמת מחנות-הסגר ובית-דין שדה לפלסטינים שיעזו להיכנס אליהם. זהו סיפוח בפועל של השטחים האלה לישראל, דבר שיש לו השלכות מדיניות מרחיקות-לכת, בינלאומיות ולאומיות. שרון, ששמע על החלטה זו בעת ביקורו הממלכתי ברוסיה, רתח מזעם. החל מישחק של האשמות והאשמות שבמהלכו הדליף הצבא מיסמכים סודיים לעיתונות. ("התגלגל לידינו מיסמך … " אמר אמנון אברמוביץ נגדיות, בטלוויזיה).

אם מתעורר הרושם, שיש מחלוקת יסודית בין הממשלה והצבא, זו אינה אלא אשליה. שרון עצמו שייך לחבורה הצבאית יותר מכל אדם אחר. אולם יש לו טינה אישית ישנה נגד הצמרת הצבאית, שחסמה בשעתו את דרכו לתפקיד הרמטכ"ל. חוץ מזה, בניגוד לפוליטיקאים אזרחים, אין לו רגשי-נחיתות מול גנרלים.

בתוך המישפחה. אין חילוקי-דיעות אמיתיים בין שרון למופז. שניהם חותרים לאותו הכיוון: הרחבת זהו סיכסוך ההתנחלויות ומניעת פשרה עם העם הפלסטיני. שניהם מאמינים שמה שלא הולך בכוח, ילך ביותר כוח. שניהם הולכים לקראת הסלמה, ועוד הסלמה.

ויימאר" הגרמנית אחרי מילחמת-העולם הראשונה נפוצה האימרה "הקיסר הלך, הגנרלים נשארו". ב"רפובליקת אצלנו מתחלפות המיפלגות בשילטון, אבל האלופים נשארים תמיד.