אז מי ניצח בקרב הזה? התשובה הקלאסית היא: המנצח הוא מי שנשאר בשדה-הקרב בשוך הקרב. לפי כלל זה ניצחו הפלסטינים. אבל זה לא היה קרב רגיל, ואין זאת מילחמה רגילה, אלא התקוממות חמושה של עם כבוש נגד הכובש, והכללים שלה שונים לגמרי.

ראוי להשתמש במיבחן היעד. מה היה יעד הפלישה לבית-ג'אלה? האם הושג? היעד היה לשים קץ ליריות על שכונת גילה. זה נכשל כישלון חרוץ. אחרי שצה"ל תפס חלק מבית-ג'אלה, ניתכה על גילה אש מרגמות ומקלעים מבית-לחם. בית-ג'אלה הפכה בלתי-רלוונטית.

אמנם, הנסיגה בוצעה אחרי הסכמה על הפסקת הירי. אבל הכל יודעים שהסכמה כזאת ערכה כקליפת-השום. ראשית, מפני שלא הושגה פנים-אל-פנים, לא נרשמה ולא נחתמה. שנית, כאשר כל השטחים הכבושים הפכו לסיר-לחץ רותח, אין שום מנהיג פלסטיני יכול להבטיח הפסקת-אש אמיתית. די בקבוצה קטנה של לוחמים כדי לפתוח באש. ודי בתקרית כלשהי – התנקשות בחיי מנהיג פלסטיני, הריגת פלסטינים במקום אחר – כדי לדחוף קבוצה כזאת למעשה.

אם כן, מדוע החליט שרון להסיג את הכוח? מדוע שלח את השמש שלו, שימעון פרס, לספק לו תירוץ לנסיגה?

פשוט מאוד: אחרי שהכוח כבר "כבש" את בית-ג'אלה, תפס שרון פיתאום שנכנס למלכודת. כאשר פתחו הפלסטינים באש מרגמות ומקלעים מבית-לחם, הם הזמינו את צה"ל להיכנס לעיר הקדושה, ששמה מעורר הד עמוק בלב כל נוצרי על פני כדור-הארץ. זה בדיוק מה שהיה עוד חסר: צילום של טנקים שישראליים על רקע כנסיית המולד, המקום שבו נולד ישוע המשיח. הברירה היתה בין פלישה לבית-לחם לבין נסיגה מבית-ג'אלה. שרון החליט לסגת. בחשכת לילה. מעתה ייזהר מלהיכנס שוב למלכודת זו, והדבר נותן לפלסטינים כמעט יד חופשית לירות. המכה השיגה את ההיפך ממטרתה. די היה להסתכל בפניו הצעירות של המפקד החדש של התנזים באיזור בית-לחם. מופז (בתפקידו כתובע, שופט ומוציא-להורג) "חיסל" את המפקד הקודם, שהיה איש די מתון. במקומו בא צעיר הרבה יותר נמרץ, הרבה יותר נחוש. המסקנה: כאשר הורגים מנהיג לא נשאר חלל ריק. הוא מתמלא תמיד על-ידי לוחם צעיר יותר וקיצוני יותר.

הפלישה עצמה עברה בלי קרב. מפקד טיפש יסיק מכך שאפשר לפלוש לכל מקום בלי בעיות. זוהי טעות, שתעלה ביוקר. בשנת 1975 נכנס טור משוריין סורי לעיר צידון כדי לחסל את אש"ף. הטור הוכה קשות ברחובות העיר. הפלישה הבאה של צה"ל לעיר פלסטינית, או זו שתבוא אחריה, או אחרי זו, תיתקל במחסומים ובהתנגדות חמושה. המתאבדים, המנסים עכשיו לפוצץ את עצמם בדיסקוטקים, יפוצצו את עצמם על הטנקים. זוהי רק שאלה של זמן. נשארת שאלה אחת: למה גילה? מדוע דווקא השכונה הזאת מושכת אש? אז למי ששכח או לא ידע: לפני 31 שנים בדיוק, באוגוסט 1970, הפקיעה ממשלת-ישראל 2700 דונם של אדמות פרטיות מתושבי בית-ג'אלה, בית-צפאפה ושרפת "לצורכי ציבור". רק חלק קטן מהאדמות נרכש, כאילו, בכסף, בדרך כלל בדרכי מירמה או בעיסקאות סיבוביות, כדי להסתיר את המטרה האמיתית. כמה מהבעלים פנו לבית-המישפט הישראלי והעלו חרס. על האדמות האלה קמה גילה.

בעיני תושבי בית-ג'אלה, גילה יושבת על אדמתם, שנלקחה בכוח. בקמפ-דייוויד נוצר סיכוי שהפלסטינים יוותרו על גילה ועל שאר השכונות היהודיות במיזרח ירושלים תמורת צירוף השכונות הערביות למדינה הפלסטינית. אהוד ברק הכשיל רעיון זה. קצין בכיר אמר בטלוויזיה: "גילה היא חלק מבירתנו. האם האנגלים היו סובלים שיורים על לונדון?" התשובה המתבקשת: "אילו האנגלים היו מצרפים את בלפאסט לשטח העירוני של לונדון, האירים היו יורים גם עליה."