לפני 2300 שנה מצאו שליטי סין תרופה נגד חדירתם של פולשים זרים למדינה. הם הקימו חומה אדירה, 2500 ק"מ אורכה (כמרחק שבין ירושלים לרומא, בערך), 16 מ' גובהה, 8 מ' עובייה, ובה מיגדלים לרוב.

עכשיו באה חבורה של רופאי-אליל ומציעה לנו את אותה תרופת-הפלא: הפרדה חד-צדדית. לעזאזל הפלסטינים. לעזאזל הערבים. לעזאזל כל הגויים ימח שמם. אנחנו נבנה קיר-ברזל, שיפריד בינם ובינינו, אחת ולתמיד. סוף-סוף הם יעופו לנו מהעיניים.

זה יופי של פיתרון, מפני שלא צריכים הסכמה של אף אחד. פשוט נקבע בעצמנו איזה שטחים אנחנו רוצים לכלול במדינה, נחליט בעצמנו איפה יהיה הגבול. נמתח גדר או נקים חומה לכל אורכו, נבנה מיגדלים ועמדות-שמירה, ונירה בכל מי שיתקרב אליו. סוף פסוק. גמרנו את הסיכסוך. ותשקוט הארץ 400 שנה.

זה מושך. זה פופולרי. זה יפטור אותנו מהמשא-ומתן המרגיז הזה עם הערבים. אף אחד לא יצטרך ללחוץ את ידו של ערפאת הנוראי. זה מגשים את השאיפה הכי-הכי עמוקה של הציונות: עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב.

מסביב לרעיון הזה מתקבץ עכשיו מחנה ססגוני של פושטי-רגל פוליטיים. החל באהוד ברק, הכישלון המונומנטלי, וכלה בדן מרידור, מנהיג שנשאר בלי מיפלגה. החל בחיים רמון, ההבטחה הגדולה שלא התקיימה, וכלה במיכאל איתן, הדחוי הניצחי בליכוד, החל בפרופסור ה"שמאלי" שלמה אבינרי וכלה בפרופסור הימני דן שיפטן . כולם רציניים, כולם שקולים, כולם מוכנים להיאחז בכל קש כדי להינצל מטביעה פוליטית. נושאי-הדגל האידיאולוגיים של תרופת-האליל הם המכשפים, העוסקים במאמבו-ג'מבו הקרוי דמוגרפיה. באמצעות תורת-סתרים ("כך-וכך מישגלים, מינוס כך-וכך קונדומים, … ") הם מנבאים שבשנה זו-וזו יהיו הערבים רוב בארץ שבין הים והירדן. אחד מסתכל בכדור-הבדולח ואומר: זה יקרה בשנת 2020 אחר מסתכל בקפה וקובע: לא, כבר בשנת 2010. פרופסור עם ניצוץ משוגע בעיניים רץ מתוכנית לתוכנית וזועק: ערבים עליך, ישראל. גם במדינת-ישראל עצמה, שומו שמיים, הערבים יגיעו בשנה זו-וזו לכך-וכך אחוזים. מחריד, ממש מחריד.

אין חידוש בדמוגרפיה. להיפך, זה אחד המיקצועות העתיקים בעולם. הוא קדם בהרבה להקמת החומה הסינית. כבר לפני 3500 שנה עסקו בכך חרטומי מצריים. "ויקם מלך חדש על מצריים … ויאמר אל עמו: הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו, פן ירבה … " ותוצאת ההתחכמות: "כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ." אחרי מילחמת-העולם הראשונה מלאה אירופה במתחכמים שכאלה, בעיקר במיזרחה. שם קמו אז כמה מדינות חדשות, רובן קטנות ועלובות. בכל מדינה עסק העם השליט בספירת-המלאי שלו ובדיכוי המיעוטים. פולנים דיכאו אוקראינים, ליטאים דיכאו פולנים, צ'כים דיכאו גרמנים, אוסטרים דיכאו סלובנים, סרבים דיכאו קרואטים, וכולם דיכאו את היהודים. כל העמים האלה סובלים עד היום מתוצאות ההתחכמויות האלה.

לשיא הגיע הטירוף הדמוגרפי אצל הנאצים. אפשר לנסח מישוואה: פוליטיקה פלוס ביולוגיה שווה פאשיזם. חוץ מהטירוף האנטישמי שלו, עסק היטלר בעיקר בבעיית הריבוי של העמים הסלאווים לעומת ההצטמקות הצפוייה של הגרמנים. הוא תיכנן את השמדת הסלאווים כדי ליצור מרחב-מחייה, שבו יוכלו הגרמנים להתרבות. הטירוף הדמוגרפי הוליד את ההימלרים למיניהם.

כל זה שייך לעבר החשוך. המדינה המודרנית, נוסח ארצות-הברית, השאירה את החישובים האלה מאחור. האומה המודרנית משתחררת מדפוסי המאה ה-19 ולומדת לעכל "זרים", תוך התעשרות מתרבותם וחיותם, על אפם ועל חמתם של לה-פן, היידר ודומיהם. ואילו אצלנו, כך נדמה, התהליך הפוך. אנחנו צועדים, בצעדים נחושים, אחורה. רעיון "ההפרדה החד-צדדית" הוא פרי-באושים שצמח על העץ הזה.

השילוב של פוליטיקאים כושלים ודמוגרפים שקמו לתחייה הוליד את רעיון ה"הפרדה החד-צדדית", שיוכל למלא כמה עמודים טובים במהדורה חדשה של הספר "מיצעד האיוולת". די בניתוח שיטחי כדי לעמוד על טיבה.

היכן תעבור החומה הישראלית? לכאורה, אין פשוט מזה: בינינו ובין הפלסטינים, מלמעלה למטה. מובן שזה לא יהיה הקו הירוק. "לעולם לא נחזור לגבולות 1967," הבטיח אהוד ברק לכל אורך הקאריירה הקצרה שלו על תקן של גאון לאומי. בוודאי שלא. המפרידים יספחו לישראל את "גושי ההתנחלות". ומכיוון שזה יהיה מהלך חד-צדדי, בלי שום הידברות, והמפרידים יתחרו זה בזה בהצעות מכסימליות, יהיו אלה גושים גדולים מאוד. הם יכללו הרבה כפרים פלסטיניים, שאת תושביהם יהיה צורך לפנות. הקו הירוק יזוז מיזרחה, הרבה מיזרחה.

אך מה עם ביקעת-הירדן? ברור שישראל לא תוותר על "גב ההר". צה"ל צריך להיערך שם, כדי לקבל את פני הצבאות המשולבים של ירדן, סוריה, עיראק, איראן, ומי יודע, אולי גם פאקיסטן, אפגניסטן ובנגלה-דש. אז הגדר תפריד גם בין הגדה המערבית לביקעת-הירדן וחוף ים-המלח. לא די גם בזאת. גושי-ההתנחלות חוצים את הגדה גם לרוחב. הם מחברים את ישראל לביקעת-הירדן בקו אריאל-תפוח ובקו מעלה-אדומים-יריחו, כך שהגדה תתחלק לשלוש מובלעות, שיהיו למעשה מנותקות זו מזו. יהיה צורך להקיף כל אחת מהן בגדר-מערכת, כך שיהיו דומות למחנות-ריכוז.

אותו הדבר צריך לקרות ברצועת-עזה. המפרידים לא יפנו גושי-התנחלות. נצרים וגוש-קטיף צריכים להתחבר למדינה, ולחתוך את הרצועה לשלוש מובלעות. עוד גדרות. ומה עם ירושלים? המפרידים לא יוותרו על בירת-הנצח הבלתי-מחולקת. הגדר צריכה לכלול את כל ירושלים המיזרחית, הכוללת את "הר הבית" ו"האגן הקדוש". מובן מאליו שהעולם הערבי-המוסלמי בכלל, והעם הפלסטיני בפרט, לא ישלימו לעולם עם התכתיב החד-צדדי הזה, הגוזל ממיליארד מוסלמים (ולפי הדמוגרפים, שני מיליארדים בעוד 20 שנה) את חראם אל-שריף, וישאיר לעם הפלסטיני10-%15 ממולדתו ההיסטורית, ללא תיקווה לפתור אי-פעם את בעיית-הפליטים. החומה תהפוך את ישראל לגטו מנותק ומבוצר, הערוך למילחמת-נצח בעולם הערבי והמוסלמי, ושיהיה תלוי תמיד בתמיכת אמריקה – בלי ערובה שהתמיכה תינתן לנצח. הגטו החמוש הזה לא ימשוך עלייה, מלבד קבוצות של קנאים מטורפים שיבואו הנה לשחק במערב הפרוע. יהדות אמריקה תתפתח בכיוון הפוך. המדינה תאבד את מיטב הנוער, שלא ירצה לחיות במדינה מחניקה שכזאת ולמות על הגנתה. הכלכלה הישראלית תתנתק סופית מהכלכלה של המרחב.

התכתיב החד-צדדי, שיבוצע בכוח ברוטלי, יעורר סלידה עולמית. הוא יהווה, כמובן, הפרה גסה של הסכם אוסלו, האומר שאסור לשנות את המצב בשטח, ושהמעמד הסופי של השטחים הכבושים, כולל ירושלים, ייקבע במשא-ומתן. ישראל תצטרף לחברת המדינות המצורעות ותתפוס בה את מקומה של דרום-אפריקה, שהתפנה באחרונה. העולם כולו יהפוך לדנמרק. כל זה ברור כשמש. אם כן, איך זה נמצאו לרעיון-עיוועים זה כל-כך הרבה חסידים-שוטים? יש לכך כמה סיבות, רובן בתחום הנפשי. קודם כל, לא רוצים להתעסק עם פלסטינים. לא רוצים שום מגע איתם. האגדה של "ברק נתן להם את הכל והם השיבו לנו במילחמה" השתרשה עמוק. כל רעיון – אידיוטי ככל שיהיה – עדיף על הצורך לחזור ולנהל משא-ומתן.

אבל בני-אדם רוצים פיתרון. הם שואלים בכל שיחה: "מה יהיה?" מעגל-הדמים מייאש. רוב האנשים מבינים שהוא לא מוביל לשום פיתרון. אבל הרי צריך להיות פיתרון. ההפרדה החד-צדדית מתחזה לפיתרון.

בשביל רבים יש משהו קוסם מאוד ברעיון שהיהודים ישבו סוף-סוף לבדם, שבת אחים גם יחד, במדינה מוקפת חומות וגדרות. זה דומה לגטו? טוב מאוד. הרי בגטו שררה אווירה מישפחתית חמימה. החומות הפרידו בין היהודים והגויים. ובגטו החדש אנחנו נקבע לבדנו, נצפצף על העולם ונעשה ככל העולה על רוחנו. אמנם, מתחת לסף ההכרה יודעים רבים שכל זה אינו אלא מישחק ב"נדמה לי", ושבסופו של דבר לא יהיה מנוס מהסכם-שלום שיושג במשא-ומתן על דעת שני הצדדים. קווי-המיתאר של השלום כבר מצטיירים די בבירור (טיוטא אפשרית פורסמה לא-מכבר על-ידי "גוש שלום"). יש לו מחיר מכאיב, וכל אדם בורח מכאב. ישראל דומה לפציינט היודע שהוא צריך לעבור ניתוח. הוא מוכן לעשות את הכל כדי לדחות את הניתוח, להקשיב לשרלטנים, להאמין אפילו בתרופות-פלא. כמו שאמר פעם אבא אבן: "מדינות ואנשים עושים תמיד את הדבר הנכון - אחרי שמוצו כל שאר האפשרויות."