אדם לא-צעיר ניגש אל המחסום. שלושה חיילים משועממים מתבוננים בו. אחד, כנראה המפקד, שעמד במרחק של שניים-שלושה מטרים, ניגש אליו ומכניס לו סטירת-לחי חזקה.

כעבור כמה שעות זה הוקרן בטלוויזיה אצלנו ובכל המרחב השמי. כי האיש המוכה היה, כך התברר, כתב הטלוויזיה המצרית, בדרכו למסיבת-עיתונאים. השקצ"ל (שקרן צה"ל, קצין אלמוני שתפקידו לטהר כל שרץ) סיפק את התירוץ הקבוע: האיש התגרה בחיילים וקילל. החייל קיבל משהו על-תנאי, כנראה על כי עשה מה שעשה לעיני המצלמה. בקרוב יועלה, מן הסתם, בדרגה.

מה מיוחד בתקרית זו? רק הנוכחות של צוות-טלוויזיה זר, והחוצפה המדהימה של החייל שהתנהג כך מבלי לוודא שאין מצלמה בסביבה. חוץ מזה, זוהי תקרית רגילה לגמרי. זה – ודברים הרבה יותר גרועים - קורים מדי יום בעשרות מחסומים בשטחים הכבושים. התעללות שיגרתית, "להפיג את השיעמום," כפי שהסביר אחד החיילים במיקרה אחר.

סטירות-לחי. מכות. העמדה בשורה בשמש הקופחת במשך שעות. סגירת הנוסעים בתוך המכונית, כשהחלונות סגורים, בחום המחניק, במשך שעות. לקיחת מפתחות המכונית ו/או תעודת הזהות. ניקוב צמיגים. עיכוב יולדות בדרך לבית-החולים, עיכוב ילדים חולי-סרטן בדרך לטיפול (לא אלה שדודו טופז אוסף בשבילם כסף), עיכוב חולי-כליות בדרך לדיאליזה. גניבת כסף וחפצי-ערך. אז מה מיוחד בסטירת-לחי לעיתונאי מצרי? ערבי זה ערבי.

בכל זאת כדאי להתעכב על תקרית מתועדת זו. החייל (סגן-מישנה? סמל?) עשה זאת, וכל אלפי החיילים האחרים במחסומים האחרים עושים זאת, מפני שהם מאמינים שזה מותר. שזה אפילו רצוי.

אם זה נכון, זה חמור. אם זה לא נכון, זה חמור שבעתיים. כאשר אלפי חיילים, במאות מחסומים קבועים וארעיים, מתנהגים כך במשך שנים, ברור שהמפקדים עוצמים עין. המפקדים הישירים. המג"ד. המח"ט. אלוף הפיקוד. הרמטכ"ל. שר-הביטחון. ראש-הממשלה. די היה בהוראה תקיפה של אחד מכל אלה, כדי שהעניין ייפסק. די היה שהרמטכ"ל יעביר מתפקידו מח"ט שבתחום פיקודו קרה מיקרה כזה. או שהמח"ט יפטר את המג"ד, או שהמג"ד יסלק את המם-פא. בקיצור, די היה בשליחת חייל אחד לכלא ל-28 יום (כמקובל לגבי סרבן-מצפון), כדי שהעניין הזה ייפסק באחת. כשזה לא קורה, אין מנוס מלהטיל את האחריות על כל שרשרת הפיקוד – מהחייל המתעלל במחסום ועד לרמטכ"ל. משמע שההתעללות היא מדיניות. מדיניות שכוונתה לשבור את האוכלוסייה, להמאיס עליה את החיים כדי שתסתלק מהארץ. וגם לחנך את החיילים להתייחס אל "המקומיים" כמו לזבל. יש גירסה אחרת, והיא לא פחות גרועה: שאין מדיניות כזאת. פירוש הדבר התפרקות המישמעת הצבאית, אובדן השליטה של הפיקוד בכל הדרגים. לא עוד צבא-הגנה-לישראל, אלא צבא-הפקרות-לשטחים. פלנגות.

אין זה מפליא, כמובן. אי-אפשר להעסיק צבא במשך עשרות שנים בתפקידי מישטרת-דיכוי קולוניאלית, מבלי לגרום להתערערות מוחלטת של המישמעת. אי-אפשר לדרוש דיווח-אמת מחייל השומע מדי יום את דיווחי-הכזב של השקצ"ל הנ"ל ("נהרג בשעה שניסה לברוח", "ניסה לדרוס את החיילים", "נאלצו לירות כשחייהם היו נתונים בסכנה", "גידף את החיילים", "ניסה להוציא את הנשק מידי החייל" וכיו"ב סיפורי-בדים). אי-אפשר לצפות מחייל, הנוהג בשטחים הכבושים באלימות גסה כלפי זקנים נשואי-פנים ונשים מכובדות, שיהיה אדיב ומתחשב לאשתו וילדיו, או למי ש"מתחצף" אליו בחייו הפרטיים. אי-אפשר לצפות שחייל, שהיה במשך שנים גיבור נגד נשים וילדים, שיהיה גיבור גם מול טנקים ותותחים בשדה-קרב עתידי.

בכל שנה, כשהאלופים רוצים להוציא עוד כמה מיליארדים מקופת המדינה, הם מספרים לנו שהנה, או-טו-טו, מתרגשת עלינו מילחמה. סוריה, עיראק, איראן, כל אחת מהן לחוד וכולן ביחד, ימטירו עלינו טילים ממולאים בחיידקים וגזים רעילים, ורק צה"ל חכם וחזק יושיענו מידן. אותו צה"ל שהתאמן במשך שנים במחסומים. ועוד צילום שראינו בטלוויזיה: מיקי לוי, מפקד מישטרת ירושלים, עומד ומתקוטט עם אשה ערביה. לפתע הוא מנחית מכת-אגרוף אדירה, מלמטה כלפי מעלה. המצלמה עמדה מאחוריו ולא ראתה את נחיתת האגרוף. על ביטנה? חזה? האמנם החטיא והלם באוויר? שקצ"ל המישטרה, אחיו הקטן של עמיתו הצה"לי, סיפר סיפור כלשהו. אבל אין כמו מראה עיניים. אין ספק שמפקד המחוז – אדם בדרגת אלוף - הלם מהלומה אדירה, כשמולו עמדה אשה.

הדבר עבר בשתיקה. בתיקשורת. בכנסת. בממשלה. למה לריב עם המישטרה?