תשכחו מנגבה. תשכחו מגיבעת-התחמושת. תשכחו מאנטבה. כל אלה מחווירים לעומת מעשה-הגבורה האחרון של כוחותינו. עוד ישירו עליו שירים, עוד יפארו אותו באלבומי-ניצחון.

בפעולה נועזת מאין כמוה, הסתערו כוחות-העילית של מישמר-הגבול ויחידה מובחרת של הצנחנים באישון-לילה על "אוריינט האוס" במיזרח-ירושלים ובית המושל באבו-דיס. בקרב עתיר-גבורה נכבשו שני הבניינים הריקים. לא היו אבידות לכוחותינו. אי הלב היהודי, שלא יפעם בגאווה למראה הדגל הכחול-לבן המתנופף על שני מיבצרים אלה של האויב האכזר? אי האיש ואי האשה שלא יהללו את גבורת לוחמינו ולוחמותינו? וכאשר הצטלם עוזי לנדאו, המצביא המהולל, באתר הניצחון – מי לא שמח בשימחתו על הגשמת חלום הדורות? בית-המושל נכבש! "אוריינט האוס" בידינו!

אם נשמעת ציניות מדברי, זה מפני ש"אוריינט האוס" קרוב מאוד-מאוד לליבי. ביקרתי בו הרבה פעמים, ביליתי בו שעות לאין-ספור, שעות שמחות ושעות עצובות. אני אוהב את הבית היפה הזה, ההדור בפשטותו ופשוט בהדרו. שעה קלה אחרי שנחתם הסכם-אוסלו על מידשאת הבית-הלבן עמדתי על מדרגות הבניין עם רבים אחרים, וחיבקנו איש את רעהו. לא במיקרה זה היה שם, כי "אוריינט האוס" היה סמל המאבק המשותף לשלום.

כמה וכמה פעמים, כאשר דמגוגים לאומניים ניסו להשיג ניצחון זול על-ידי "סגירת האוריינט האוס", הייתי בין פעילי-השלום שבאו לשם כדי להביע סולידריות עם מגיניו. שוב עמדנו יחד על המדרגות המיוחדות האלה, ישראלים ופלסטינים, כאשר ברחוב ממול צווחו הכהניסטים אכולי-השינאה וצמאי-הדם בחסות מישמר-הגבול.

כמה שעות בילינו ב"אוריינט" עם פייסל חוסייני הבלתי-נשכח, מדברים על בעיות השלום. על ירושלים המאוחדת, זו שתהיה מאוחדת באמת כאשר תהיה "שלנו" – שלנו הישראלים ושלנו הפלסטינים. על בעיית הפליטים, שפייסל הציע לה פיתרונות מפתיעים במתינותם. על הגבולות. על ההתנחלויות. על יחסינו בעתיד, לדורי-דורות. כמה הפגנות למען השלום תיכננו בבית הזה? נגד השיכון הפרובוקטיבי בג'בל אבו-רנים ("הר חומה") וראס-אל-עמוד. למען שיחרור האסירים הפלסטיניים. כמה פעמים חגגנו שם? קונצרט של מוסיקאים פלסטיניים וישראליים. החתונה של נביל שעת'. תמיד ביחד. תמיד כביטוי לרצוננו לחיות ביחד בארץ הזאת, זה לצד זה, בכבוד הדדי ובשוויון. "כיבוש" הבית הזה הוא מעשה ציני, בוגדני, מטופש, מרושע והרה-אסון. מעשה ציני, מפני שהוא מנצל את הפיגוע הנורא במיסעדה הירושלמית, את סבל המישפחות וזעם הציבור, לשם ביצוע פעולה שאין לה שום קשר ל"מילחמה בטרור".

הימין הקיצוני, בראשות שרון, לנדאו ושות', פשוט חיכה להזדמנות לבצע את זממו, והדם בכיכר שימש כתירוץ. מעשה בוגדני, מפני שהוא מהווה הפרה בוטה של התחייבות חגיגית. שר-החוץ שימעון פרס חתם על התחייבות זו בשם מדינת-ישראל כנספח להסכם-אוסלו. הוא קבע שישראל לא תפגע בשום מוסד פלסטיני קיים בירושלים. עוד נייר שנקרע בהינף יד על-ידי הממשלה ששימעון פרס מכהן בה כשר-חוץ. מעשה מטופש, מפני שהוא מאשר רשמית את העובדה שירושלים המיזרחית היא עיר כבושה. כל עוד התנופף הדגל הפלסטיני הגדול מעל לתורן של אוריינט האוס, היתה תיקווה בלב 200 אלף התושבים הפלסטיניים שבעיית עירם תיפתר בדרכי-שלום.

עכשיו נרצחה תיקווה זה. כמו אחיהם בגדה וברצועה, ישתכנעו עכשיו גם תושבי ירושלים המיזרחית ש"היהודים מבינים רק את שפת הכוח". תורת החמאס תבוא במקום תורת פייסל חוסייני. הבית הכבוש יהפוך לסמל הכיבוש וההתנגדות - הרבה יותר מכפי שהיה הבית החופשי בימי זוהרו. ירושלים המיזרחית מצטרפת לאינתיפאדה. יהיה צורך לכבוש אותה בכל יום מחדש.

מעשה מרושע, מפני שהוא שולח מסר חד-משמעי לעם הפלסטיני ולעולם כולו: זהו הסוף לכל תיקווה לשלום. בקמפ-דייוויד נשברה המנטרה של "ירושלים שחוברה לה יחדו, בירת הנצח של ישראל, ושלה בלבד". אפילו אהוד ברק, אדם אטום לשאיפות העם הפלסטיני, הבין שלא יתכן שלום מבלי להחזיר (לפחות למראית עין) את ירושלים המיזרחית לפלסטינים. עכשיו באים שרון ומרעיו ומחזירים אותנו שנים רבות אחורה. במעשה זה הם אומרים: גמרנו עם השלום! לא אוסלו, לא מדריד, לא שום-דבר. מילחמה בעם הפלסטיני, מילחמה בעולם הערבי, היום, מחר, לדורות.

מעשה הרה – אסון, מפני שהוא מוביל לכיוון נורא. אחרי "אוריינט האוס", אחרי אבו-דיס, מה נותר לכבוש עוד? זו הרי ריצת-אמוק שאי-אפשר להפסיק אותה. הכיבוש המזין את הדמגוגים הלאומניים, המתחרים זה בזה, לא יבוא על סיפוקו במעשה זה. התיאבון גדל עם האוכל. הם ידרשו עוד ועוד. מה הלאה? אין צורך לחפש: מעבר לפינה מבהיקה כיפת-הזהב של הסלע. אין ספק שזהו היעד האמיתי של כל הטירוף הזה: הר-הבית, חראם אל-שריף, כיפת הסלע, אל-אקצה. כאן התחיל מחול-השדים הנוכחי, כאשר אהוד ברק ושלמה בן-עמי התירו את הרצועה של אריאל שרון ונתנו לו ליווי להר-הבית. וכאן הוא גם יסתיים, במרחץ-דמים איזורי. אינני יודע מתי זה יקרה. אבל החל משבוע זה אני בטוח שזה יבוא, אם העולם לא יכה על שולחנו של שרון ביד ברזל.

מי יהיו השותפים לפשע הזה? כולם. עוזי לנדאו, הקנאי המחייך, ביריון שכונתי בתחפושת תרבותית. אהוד אולמרט, ראש-העירייה של ירושלים המערבית ומושל צבאי של ירושלים המיזרחית, ראש-עיר הלוחם במחצית עירו, פוליטיקאי ציני, חסר עקרונות, הדורך על גוויות בדרך לקידום (עיין פרשת המינהרה). בנימין בן-אליעזר, אדם לכל עת ולכל דיעה, שאין דאגה בראשו מלבד הדאגה לעצמו. שימעון פרס, המתנגד כביכול למעשי שרון בשעה שהוא משרת אותו בלי סייג ובלי גבול, זימרי הדורש (ומקבל) את שכרו של פינחס. אברום בורג, שחגג איתנו על מדרגות ה"אוריינט האוס" ביום אוסלו, והמבקש עכשיו להצטרף לממשלת שרון. ובראש הפיראמידה: שרון עצמו, זה שמנוי וגמור איתו לנעול כל דלת ולהגיף כל אשנב העלול להיות פתח לשלום, לא רק בימינו אלא לנצח נצחים, כדי לרשת את הארץ ולמלא אותה בהתנחלויות. וברקע: בנימין נתניהו, המנסה לאגוף את שרון מימין וגורם לשרון להימין עוד יותר.

הנה כי כן: צעד קטן לביסוס הכיבוש, צעד ענק לקראת האסון.