כל צופה בסרטי-בלשים מכיר את הצמד הזה: השוטר הטוב והשוטר הרע. השוטר הרע (נגיד: ג'ין האקמן) פותח בחקירת החשוד. הוא גוער, מקלל,מאיים, משתולל, מרביץ. ואז נכנס השוטר הטוב (נגיד קלינט איסטווד). "איך אתה מעז להתנהג ככה?" הוא צועק על השוטר הרע. "תסתלק מכאן מיד!" הוא מגיש לחשוד המבוהל קפה וסיגריה ואומר לו: "בחיי, האיש הזה הוא חיה רעה. הוא מסוגל לעשות דברים נוראים. רק אתמול כמעט מת אצלו נחקר. אבל אני יכול להוריד אותו מהחקירה, אם רק תיתן לי איזושהי פיסת מידע, כדי לשכנע את המפקד. אז מי היה השותף שלך בשוד?"

אריאל שרון ושימעון פרס מגלמים עכשיו את התפקידים האלה בפני קהל-צופים עולמי, בסרט העשוי לזכות באוסקר. "שחקנים מעולים," יציין חבר-השופטים בנימוקיו, "ביצוע משכנע להפליא." השוטר הרע, שרון, צועק: "תחזיקו אותי! אני משוגע! אני הולך להשתולל!" קל לו לשכנע את הצופים שראו אותו בסרטים קודמים. ("דם ודמעות בקיביה" או "האם עזה בוערת?" שלא לדבר על שובר-הקופות "פצצות תאורה מעל לצברה ושאתילה".

שותפו אינו נופל ממנו. שימעון פרס, שחקן עתיר-פרסים, אמנם שיחק בצעירותו את האיש הרע (זכורים "הדרך לסואץ" ו"שימעונה מדימונה") אך זה שנים הוא הוא מלוהק כאיש-השלום מובהק. מי לא זוכר את "יונים באוסלו"? חלוקת התפקידים נתונה מראש. שרון מאיים על העולם. אם רק יתנו לו, יכבוש את השטחים הפלסטיניים, יהרוג את ערפאת, יבריח המוני פלסטינים אל מעבר לירדן, אולי יפלוש בדרך גם ללבנון וסוריה. רעידת-האדמה תזעזע את המרחב כולו, המישטרים במצריים ובירדן יתנדנדו, גם סעודיה ונסיכויות המיפרץ עלולות לקרוס, הנפט יעלה באש, כלכלת העולם תתמוטט.

אבל זה לא יקרה. למה? מפני שפרס, השוטר הטוב, מחזיק בבריון המשתולל. הוא עובר בבירות העולם ואומר לנשיאים ולראשי-ממשלות: עזרו לי לרסן את האיש הנורא הזה! לא אצליח אם לא תניחו לו להרחיב את ההתנחלויות ולהפר את ההסכמים הקיימים, ולא תכפו עליו משא-ומתן לשלום. זה לא טוב, אבל זה ימנע אסון. והעולם מרוצה. הם ממשיכים לחשוש מפני שרון, אבל כל עוד פרס הטוב נמצא לידו, הכל בסדר. שום דבר באמת נורא לא קורה בינתיים. מובן שכל זה אינו אלא מישחק. אין לפרס שום אפשרות למנוע משרון להשתולל. מבחינה פוליטית, פרס הוא כיום מתאגרף בעל מישקל-נוצה, ואילו שרון הוא בעל מישקל כבד פלוס. אילו היה שרון מעוניין בכך, היה מנפנף את פרס בהינף-יד. הוא הרי יכול לשים קץ לקאריירה של פרס בכל רגע ולצמיתות.

מדוע אינו משתולל? מפני שמעל לראשו תלוייה חרב האיום האמריקאי. שום ראש-ממשלה ישראלי אינו יכול להמרות את רצון ארצות-הברית כשזה נוגע באמת לאינטרס הלאומי שלה. כל הציבור הישראלי מבין זאת. הרי הישראלים הם האנשים היחידים בעולם, מחוץ לאמריקאים עצמם, המניפים דגלים אמריקאיים ביום-עצמאותם.

בוושינגטון שולטים עכשיו אילי-הנפט. הם מסתפקים ב"גינוי" כאשר שרון "מחסל" מנהיגים פלסטיניים ומרחיב התנחלויות. שרון יודע היטב היכן הקו האדום. הוא ממתין בסבלנות עד שיצליח לשכנע את האמריקאים לתת לו יד חופשית להרפתקה הגדולה. בינתיים הוא משתמש בפרס כדי להגיד לקהל הקיצוני שלו בבית שהוא נאלץ "להתאפק" כדי לשמור על האחדות הלאומית. ואילו פרס הטוב מטייל בעולם כסוכן-נוסע ומוכר את הצורך ב"חיסולים" ובשאר תועבות הכיבוש, תוך כדי הפצת בשקר על "ההצעות הנדיבות" שנדחו, כביכול, על-ידי ערפאת. פרס כבר קיבל שליש של פרס-נובל. עכשיו ממתין לו חצי פרס-אוסקר.