נגד טיפשות אין חוק בינלאומי. לכן אין חשש שכרמי גילון יישפט בעוון זה. מעשי-האיוולת של השגריר-בדרך (בדרך חזרה) מתחילים בעצם הסכמתו להתמנות לתפקיד השגריר בדנמרק. דנמרק היא ארץ רגישה במיוחד. משום מה אין הדנים אוהבים עינויים, וגם לא את המענים. אדם שעמד בראש השב"כ בשעה שהגוף הזה עינה בסיטונות, בסמכות וברשות, מה לו במדינה זו דווקא? למה שלא יהיה שגריר בגואטמלה או בקונגו?

אפשר לנסח זאת כך: מוקדם בחייו צריך אדם להחליט מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול. הוא יכול להיות שב"כניק והוא יכול להיות שגריר בדנמרק. הוא לא יכול להיות גם זה וגם זה. אבל גילון לקח את המינוי. זאת היתה השטות מס' 1. היא כאין ואפס לעומת השטות מס' 2: אחרי שכבר התעורר הרעש בדנמרק, הלך גילון להסביר לדנים המטומטמים שלא לא זה בלבד שהיה חשוב נורא לענות את הפלסטינים, אלא גם שהשב"כ צריך לחזור לשיטות אלה בעתיד (כאילו אינו נוהג כך בהווה). כתוצאה מכך קמה זעקה איומה, שהכריחה את ממשלת דנמרק לשקול את האפשרות לאסור את הוד מעלתו השגריר עם בואו. הדבר הדיפלומטי היחידי שנותר לשגריר לעשות עכשיו הוא לשבור רגל דיפלומטית, כך שיהיה נאלץ למרבה הצער לוותר על המינוי. אם לא יעשה זאת מרצון, יש להשתמש נגדו בלחץ פיסי מתון.

יש לפרשה זו היבט שכדאי לתת עליו את הדעת. למחרת מילחמת ששת-הימים ניבא ישעיהו הנביא (ליבוביץ) שהכיבוש יהפוך אותנו לעם של מעבידים ושב"כניקים. נבואה זו התקיימה במלואה. במדינות אחרות פועלים אנשי שרות-הביטחון באפלה. גם כשהם יוצאים לגימלאות, הם שותקים. ואילו אצלנו הם נבחרים לכנסת, מופיעים בטורי הרכילות, מככבים במסיבות חברתיות, מפארים בנוכחותם כל טוק-שואו המכבד את עצמו, מפרסמים דברי-פרשנות וזיכרונות בכלי-התקשורת. עכשיו הם גם נשלחים לכהן כשגרירים, לתיפארת מדינת-ישראל.

ושימעון פרס, השר האחראי, הוסיף חטא על פשע כאשר הכריז שגילון, הפטריוט הדגול, פעל על פי חוקי ישראל ורק מילא פקודות. זה אומר לדנים שמשהו רקוב בממלכת ישראל. "רק מילאתי פקודות" הוא פסוק מחריד לבעלי-זיכרון. הדנים, מסתבר, זוכרים. יש לקוות שפרשת גילון תשים קץ למינויים כאלה. מעתה תהיה הסיסמה: שב"כניק, שב בבית! במקביל לפרשת גילון מתפתחת בבלגיה פרשת שרון. גם לה יש היבטים מרחיקי-לכת.

זה התחיל כבר לפני כמה שנים, אף שאיש לא שם אז לב לזה. עמוס ירון, מכוכבי פרשת צברה ושתילה, נשלח לכהן כנספח צבאי בארצות-הברית וקנדה. בשעת מעשה היה הגנרל ירון המפקד באיזור ביירות. מגג מיפקדתו של ירון ניצח אלי חבייקה, מפקד הפלנגות, על הטבח. קציניו של ירון שמעו ודיווחו. אחרי המילחמה הודה ירון – ייאמר הדבר לזכותו – ש"קהו חושינו".

כהונת ירון בארצות-הברית לא עוררה בעיה. אבל בקנדה הוא נתקל במחסום. הקנדים פשוט לא רצו לראות את פרצופו. הוא נהג בזהירות, וכך נמנעה שערוריה. עכשיו הוא מכהן בתפקיד מנכ"ל מישרד-הביטחון.

הבוס שלו, אריאל שרון, לא הודה מעולם בקהות חושים. גם עכשיו, כאשר נפתחו נגדו בבלגיה תהליכים על חלקו בפרשת צברה ושתילה, הוא צדיק גמור. "זה לא עניין אישי," הודיע לעיתונאים, "זה עניין של מדינת ישראל." ("זה לא עניין אישי" הוא הפסוק הכי אהוב על שרון.) לא עניין אישי? עניין של מדינת-ישראל? מצטער מאוד, אנחנו אזרחי מדינת-ישראל וזה לא עניין שלנו. לא אנחנו לקחנו כנופיה של רוצחים עם קבלות, שכבר ערכו מעשי-טבח בחצי תריסר מחנות פלסטיניים, והכנסנו אותם למחנות צברה ושתילה. לא אנחנו סיפקנו להם תאורת-לילה וטרקטורים כדי לכסות את הגוויות. אם יש כאן פשע-מילחמה, זה עניין פרטי לגמרי של מר שרון וחבורת עוזריו.

אני מתנגד לכך שהמנגנון המישפטי של מדינת-ישראל, ובראשו היועץ הרופס והמתרפס, יתגייס בשמי ועל חשבוני למשימת ההגנה על שרון. לכל הפרשות האלה יש רקע משותף: משהו השתנה בעולם. וככל שהדבר ייקלט בישראל מוקדם יותר, כן ייטב להרבה אנשים, חיילים ואזרחים. בראשית המאה החדשה התעוררה האנושות, סוף סוף, לטיפול אמיתי בפישעי-מילחמה, המכה הגדולה של המאה ה-20. בית-המישפט הבינלאומי לפישעי מילחמה יוצא לדרך, ובארצות שונות גברה ההכרה שדין פושעי-מילחמה כדין שודדי-הים בתקופות קודמות: כל מדינה חייבת ללכוד, לשפוט ולהעניש אותם.

זוהי תנועה שתלך ותגבר. בלגיה היא רק החלוצה. דנמרק הקטנה תשמש דוגמה לארצות-תרבות אחרות. מקופנהגן תצא תורה, ודבר האנושות מבריסל. אירופה, אולי דווקא בגלל עברה החשוך בתחום זה, מובילה את התהליך.

כל שר, חבר-כנסת, רב-אלוף וטוראי צריך עכשיו לחרוט זאת על לוח-ליבו: אתה אחראי באופן אישי לכל מעשה-זוועה שאתה נותן לו יד. לא תוכל עוד להתחבא אחרי "קיבלתי פקודה" ו"מילאתי רק הוראות". מישהו עלול לתפוס אותך במועדון-לילה בפאריס או בין הרי נפאל. לא מכבר ניסח "גוש שלום" תשדיר-שרות לחיילים, המעמיד אותם על הסכנה הזאת. "קול ישראל" סירב לשדרו. יתכן שהדברים יגיעו לבג"ץ. אבל אילו הייתי עכשיו חייל במילואים, הייתי מקים עוד עמותה של חפ"שים (חיילים פשוטים), והפעם נגד מילוי פקודות בלתי-חוקיות.

השופט בנימין הלוי דיבר בפרשת כפר-קאסם על "הדגל השחור" המתנופף מעל לפקודות הבלתי-חוקיות, שחייל חייב לסרב למלא אותם. הוא התכוון לדגל לאומי, עכשיו הוא הפך לדגל בינלאומי. על הרבה פקודות, הניתנות מדי יום בשטחים הכבושים, מתנופף הדגל הזה. השר אפריים סנה היה הראשון שהטיח בפני שרון: "אתה לא תגרור אותי איתך להאג!" בעיר האג יושב, כידוע, בית-המישפט הבינלאומי לפישעי מילחמה. אילו הייתי אלוף בצה"ל, הייתי אומר זאת לשאול מופז.

החל מישחק חדש. הכללים השתנו. והעולם אומר לנו: ראו, הוזהרתם!