הקוזאקים היו מתנחלים בדרום רוסיה, שהצארים נתנו להם אדמה תמורת התחייבותם להגן על הספר. הם נודעו כלוחמים אמיצים ואכזריים. בזיכרוןהיהודי הם ידועים לשימצה במיוחד כמי שערכו את הפוגרומים הנתעבים ביותר. לכן יש הרבה אירוניה מרה בביטוי היהודי הידוע "הקוזאק הנגזל". הכוונה היא לקוזאק שלא זה בלבד שהוא פורע, אונס, שודד ורוצח, אלא שהוא גם מתלונן על שקורבנותיו גזלו אותו. הפורע כקורבן.

ישראל כולה הופכת בהדרגה לקוזאק נגזל שכזה. חייזר במאדים, העוקב אחרי שידורי ישראל בלוויין הבין-כוכבי, יכול לקבל את הרושם שהפלסטינים מקיימים מישטר-כיבוש אכזרי בישראל ושחיילים פלסטיניים משתוללים בערי ישראל. הסבר אחד הוא התחרות על התיקשורת העולמית. כל צד במאבק מתאר את עצמו כקורבן, כדי לזכות באהדת דעת-הקהל, הנוטה תמיד לצד החלש. הסיכסוך הישראלי-פלסטיני הפך למעין תחרות על אליפות הקורבנאות, שמשתתפים בה שני אלופי-עולם. אבל התופעה עמוקה יותר. במשך הדורות הרבים שבהם סבלו היהודים בארצות העולם, הם סיגלו לעצמם תודעה קורבנית. כימעט וניתן לומר שכל התרבות היהודית התגבשה במאות האחרונות סביב ציר מרכזי זה. מובן שהשואה חיזקה מוטיב מרכזי זה פי כמה וכמה. עם ראשית המיפעל הציוני בארץ התהפכו היוצרות. החדירה הציונית דחקה את הערבים הפלסטיניים מאדמתם והפכה את רובם לפליטים. במאבק ההיסטורי, הפלסטינים הם המפסידים – אדמה, כפרים, חבלי מולדת. וזה נמשך עדיין מדי יום.

עכשיו באים הפלסטינים ותובעים לעצמם את כתר-הקוצים של הקורבן. אין דבר הפוגע בישראלים יותר. הדבר נראה לנו כשיא החוצפה, התקפה על לב-ליבה של תודעתנו הלאומית. לכן אנחנו מגיבים בזעם. אנחנו מתארים את האינתיפאדה כהתקפה זדונית על קיומנו. הוצאנו ממחסן הגרוטאות את הסיסמאות הישנות מלפני שני דורות: הערבים רוצים לזרוק אותנו לים, הם מתכוונים לחזור לחיפה וליפו. נשכחה העובדה שיש לנו הצבא הגדול ביותר במרחב, שישראל בתוך הקו הירוק מהווה 78% מהארץ, שאנחנו שולטים עכשיו גם בשאר השטחים (הגדה והרצועה), שיש לנו עליונות אדירה כמעט בכל התחומים.

אנחנו מתעלמים מהעובדה שהפלסטינים תובעים לעצמם בסך-הכל 22% מהארץ, שהאינתיפאדה היא התקוממות נגד כיבוש הנמשך זה 34 שנים באכזריות גוברת. לא חשוב! אנחנו הקורבנות, ואנחנו נכסח את הצורה למי שינסה לגזול מאיתנו את התואר הזה.

ואם ישראל היא הקוזאק הנגזל בה"א הידיעה, הרי המתנחלים על אחת כמה וכמה. נכון, הם נמצאים במצב קשה מאוד. הם מותקפים מדי יום, מישפחותיהם חיות בסכנה מתמדת, הם נהרגים ונפצעים. איש אינו מקנא בהם. אבל הכל יודעים שהם שמו את עצמם במצב הזה, בעיניים פקוחות ובכוונה תחילה. גם מי שחיפש "איכות חיים" על אדמה גזולה וקיווה להשתכשך בבריכה מלאה במים גזולים אינו יכול להתלונן על שבר חלומו. קל וחומר הגרעין האנושי הקשה של תנועת ההתנחלות, קנאי "גוש אמונים" ושכמותם.

אלה הרי הלכו להתנחל בלב ליבה של אוכלוסייה פלסטינית צפופה, על אדמה שנשדדה משכניהם. אחרי שהתנחלו הלכו והתפשטו, לקחו בזרוע ברזל עוד ועוד אדמה, נכנסו למאבק עם כל הכפרים הסמוכים, תוך שהם מדברים גבוהה על "דו-קיום". כל פלסטיני בגדה וברצועה, שקם בבוקר והסתכל מבעד לחלון, ראה שהגגות האדומים של ההתנחלות הסמוכה התקרבו עוד יותר לחצר ביתו.

מה הם חשבו לעצמם, המתנחלים? מה חשבו מנהיגיהם ורבניהם? איך התכוונו להחזיק מעמד בתוך אוכלוסייה ששינאתה אותם גברה מיום ליום? אין זה סוד: הם קיוו שהאוכלוסיה הזאת תיעלם. הם שאפו לא רק לארץ-ישראל שהיא שלמה, אלא גם ריקה מגויים. "חלומו" של הרב עובדיה יוסף, שראה את הארץ מהים עד הירדן ואין בה אף אדם אחד שאינו יהודי, לא חידש להם דבר. קדמו לו רבני יש"ע, שנתנו השראה למחתרת מפוצצי כיפת-הסלע והיללו בגלוי את טובח-ההמונים ברוך גולדשטיין ובסתר את רוצח-רבין יגאל עמיר.

עכשיו תלויים המתנחלים בחוט-השערה של הכבישים העוקפים, והם צועקים גוואלד!!! צה"ל צריך להגן על כל כולם, חייל על כל מטר. אין הם שולחים את ילדיהם הביתה לישראל, מפני שהסכנה לילדים היא קלף חשוב בידיהם. תיקוותם הגדולה היא שהעימות הנוכחי יסלים ויגיע לממדים כל-כך מיפלצתיים, עד שניתן יהיה לסיים ב-2001 או ב-2002 את המלאכה שהחלה ב-1948 ושנמשכה ב-1967. הפלסטינים יסולקו מהארץ, כפריהם יימחקו מעל פני האדמה ובמקומם יקומו התנחלויות בכל שטחי הגדה והרצועה. לרבים מהם נדמה שתיקווה זו קרובה עכשיו להתגשמות.

"המדינה שלחה אותנו לשם!" טוענים המתנחלים. מתנגדיהם טוענים שההפך נכון, שהם החזיקו את כל הממשלות בגרון והכריחו אותן לתת אישור להתנחלויות, לפני שהוקמו או בדיעבד. שתי הגירסות נכונות. המתנחלים הגשימו חלום כמוס בתת-מודע הציוני, ולכן כל ממשלות העבודה והליכוד תמכו בהם וקידמו אותם. צה"ל הפך בהדרגה למיליציה בשרות המתנחלים. רבים מהאלופים והתא"לים הם מתנחלים ברוחם ובנפשם, אם לא בגופם. עם עליית שרון נוצרה סימביוזה בין הממשלה, הקצונה הבכירה והמתנחלים, וכולם עומדים וזועקים: "הצילו! רוצחים אותנו!" ובאותה הנשימה: "עליהם!"

הבעיה איננה של המתנחלים, אלא של המדינה, שלנו. מעבר לכל הקישקושים על מיטשל, טנט ושאר שטויות, הברירה לפנינו היא פשוטה ואכזרית: פינוי מיליוני הפלסטינים או פינוי 200 אלף המתנחלים, שהם לכל היותר 40 אלף מישפחות. הדרך הראשונה תוביל למילחמת-נצח בכל העולם הערבי והמוסלמי, ובסופו של דבר לחורבן המדינה. הדרך השניה תביא למשבר פנימי עמוק, ובסופו להסכם ולשלום. עלינו לבחור.