כל הבעיות הקיומיות של מדינת ישראל מתנקזות עכשיו בשאלה אחת: מה לעשות ביאסר ערפאת? מי לא עוסק בזה? שרים ונהגי-מוניות, פרופסורים ומלצרים, אלופי מיל' ומוכרי-פיצוחים, ח"כים ודוגמניות-צמרת, מתנחלים ובדרני-טלוויזיה, בעלי-טורים ובעלי-בסטות בשוק. כל מי שחושב את עצמו למשהו, כל מי שיש לו יד ורגל בתיקשורת, תורם את תרומתו לדיון הלאומי על הדרך הנכונה לסילוק המיכשול הזה.

כך, למשל, פירסם אתמול "מעריב" בכתבת-שער של מוספו השבועי סקופ אמיתי. מיסמך הנושא את הכותרת "מדינת ישראל / שרות ביטחון כללי / סודי ביותר" פותח במילים: בעיקבות האירועים ב'שטחים' עולה מחדש השאלה: האם ערפאת הוא גורם המסייע לפיתרון הסיכסוך ההיסטורי בין ישראל לבין העם הפלסטיני, או שמדובר במנהיג המהווה מחסום בפני השגת פתרון זה, ומדיניותו ומעשיו יוצרים איום חמור (מודגש) על ביטחון ישראל." והתשובה: "ערפאת האיש (מודגש) הינו איום חמור על ביטחון המדינה. נזקי היעלמותו קטנים בהשוואה לנזקי קיומו."

עד כה הוצעו פומבית על-ידי שרים ועיתונאים ארבע שיטות לפיתרון הבעיה:

• להרוג את ערפאת.
• לכלוא אותו.
• לרתק אותו למקום הימצאו ברמאללה או בעזה.
• למנוע את נחיתתו בארץ בתום אחת מגיחותיו לחו"ל.

ומה יהיה אחר-כך? גם על-כך כבר ניתנו כמה תשובות:

נחכה עד שיקום מנהיג פלסטיני חדש, שיהיה מתון ופרגמטי (כלומר: מוכן להיכנע לישראל).

נמנה בעצמנו מנהיגות פלסטינית חדשה (כפי שאמר מישהו בטלוויזיה: נמנה לפלסטינים "ועדה קרואה").

ואתה עומד ומשתומם מול תישפוכת עשירה כזאת של חוכמה ותבונה. יש מחלת-נפש הקרויה "פאראנויה ורה". קורבן המחלה מניח הנחה בלתי-מציאותית בעליל ("העולם הוא קוביה" או "כולם רוצים לרצוח אותי"), ובונה עליה שיטה הגיונית לגמרי. אכן, ההיגיון הצרוף של שיטתו הוא אחד מתסמיני המחלה. ככל שהשיטה מקיפה יותר, כן המחלה חמורה יותר.

ההנחה המשוגעת, המונחת ביסוד הפאראנויה המיוחדת שלנו, היא הכחשת הכיבוש. ואם אין כיבוש, אין גם מילחמת-שיחרור של הכבושים. אם אין מילחמת-שיחרור, אין התקוממות לאומית. ואם זאת לא התקוממות לאומית, אז מה זה אם לא טרור. מישהו יוזם את הטרור הזה, זה ברור. אז מי זה יכול להיות? ערפאת, כמובן.

אם אדם לוקה בפאראנויה, צריכים לעזור לו להאבק במחלה. הוא הרי לא אשם. אבל אם יש לפאציינט הזה צבא אדיר, והוא מדביק אותו במחלה שלו, הוא מסוכן לעצמו ולזולתו. כל פסיכיאטר מחוזי היה מאשפז אותו.

והנה אצלנו, כל הצמרת הפוליטית (לרבות האופוזיציה), המטכ"ל, המוסד והשב"כ לוקים בבעיה הנפשית הזאת. היא משבשת את דרכי-המחשבה ויוצרת בניין הגיוני – הוי, כמה הגיוני! - של מסקנות.

די להסתכל בתולדות מילחמות-השיחרור של מאה השנים האחרונות, כדי להיווכח עד כמה כל האמצעים נגדן חסרי-תועלת, ואף משיגים את ההיפך מכוונת בעליהם. בקונגו הרגו סוכני הבלגים את לומומבה, ובפלשתינה (א"י) הרגו הבריטים את אברהם שטרן. צרפתים כלאו את בן-בלה באלג'יריה; הבריטים את גנדי בהודו, את שרת וחבריו בפלשתינה ואת קנייטה בקניה; הבורים את מנדלה בדרום-אפריקה. הבריטים בארץ הגלו את ההנהגה הפלסטינית לאיי-סיישל ואת יצחק שמיר לקניה; הצרפתים היגלו את מוחמד החמישי ממרוקו. הרשימה ארוכה-ארוכה. וזה עזר למישהו?

דרושה לממשלה ולצבא מידה גדושה של שחצנות, טימטום ובורות כדי להאמין שעם כבוש ישנה את הנהגתו כמיצוות הכובש. הנטייה הטבעית של עם הלוחם לחרותו היא להתלכד מסביב למנהיג המותקף. ככל שהכובש משמיץ ורודף את המנהיג, כך גוברת יוקרתו בעיני בני-עמו. ע' ערך ערפאת.

אם ישראל תרצח את ערפאת, במישרין או באמצעות סוכנים, הוא יהיה לאגדה רומנטית, צ'ה גבארה שני. הפלסטינים יגיבו, כמובן, בבחירת לוחם קיצוני ממנו. לא נביל שעת ואבו-עלא יעלו לשילטון, אלא לוחמים קשוחים מהשטח. בשם המנהיג הנרצח, שיהפוך לאגדה לדורות, ייעשו מעשים שבהשוואה אליהם כל מה שנעשה עד עכשיו יהיה כמו מישחק-ילדים.

(ברור שכמה מיוזמי הרעיון הזה אינם מתעלמים מאפשרות זו אלא להיפך – מתכוונים לזה. הם מקווים שמעשי-האיבה יגיעו לממדים כל-כך זוועתיים עד שאפשר יהיה לגרש סוף-סוף מהארץ את העם הפלסטיני כולו. התוצאה תהיה מילחמת גוג ומגוג.) הנסיון מלמד שמנהיג במאסר אינו מאבד את השפעתו, אלא להיפך. הוא הופך למוקד כל מאוויי עמו. ראה מהטמה גנדי, ראה נלסון מנדלה. הוא מנהל את מאבק עמו מבית-הכלא. קל וחומר מנהיג מוגלה. שלא לדבר על התגובה הכלל-ערבית והבינלאומית. בעולם כולו תגבר האהדה למנהיג המוגלה.

כמו כל מישטרה פוליטית חשאית, גם השב"כ שלנו עורך את הערכותיו על פי רצונותיו המשוערים של ראש-הממשלה. הוא משתית אותן, מן הסתם, על מה שהוא שומע מהמשת"פים שלו, הבוגדים בעמם, ואולי גם על מה שאומרים אסירים תחת עינויים. אין זה בסיס טוב לגיבוש הערכות.

אבל למה לנו להרחיק לכת? די לנו בנסיונות שלנו. היה זה אריאל שרון (כן, אותו האיש) שמצא פיתרון-פלא לתחלואים שלנו בשטחים הכבושים. הוא אכן מינה "ועדה קרואה", בדמות "אגודות הכפרים". זה היה כל-כך מגוחך, עד שהפלסטינים לא טרחו אפילו להרוג את הבוגדים האלה. הם נעלמו כלא היו.

אחר-כך מינה שרון (כן, כן, עדיין אותו שרון) "ועדה קרואה" ללבנון. ביריון בשם בשיר ג'ומייל נבחר על-ידו לנשיא לבנון. כשנרצח, בחר שרון באחיו ואף ערך איתו חוזה-שלום רשמי, עם הרבה סעיפים ותת-סעיפים, שכונן שלום רשמי בין ישראל ולבנון לדורי-דורות. ותשקוט הארץ 40 שנה, כפי שאמר בגין. לא זוכרים? לא נורא, אף אחד לא זוכר. אינני יודע אם ניתן לרפא את הפאראנויה הזאת. לשם כך על הפאציינט שלנו להכיר בעובדות יסוד: שיש כאן מאבק היסטורי בין שני עמים, שיש כיבוש ויש מילחמת-שיחרור. בראש העם הפלסטיני, עכשיו יותר מתמיד, עומד יאסר ערפאת. הוא ישנו, ואפשר לומר: למזלנו.

אפשר להעריך ואפשר לשנוא את ערפאת – אין זה משנה את העובדה שזהו האדם היחידי, היום ובעתיד הנראה לעין, המסוגל גם לקבל החלטה וגם לשכנע את בני-עמו לקבל אותה. לשם כך דרוש מנהיג בעל סמכות מוסרית ופוליטית בעיני בני עמו. ערפאת הוא כזה – ואין אחר.

בישראל של ימינו הפכה שינאת-ערפאת לאופנה, המשותפת לימין ולשמאל. יותר קל לשנוא את ערפאת מאשר להתמודד עם עובדות-היסוד של הסיכסוך. הכל יורד לרמה האישית. אם כן, בואו ונעיף מבט בצד האישי. יאסר ערפאת החליט בסוף 1973 שהאינטרס הלאומי הפלסטיני מחייב הסדר-שלום עם ישראל. אני יודע זאת, מפני שקיימתי אז, יחד עם אחרים, את המגעים הראשונים עם צמרת אש"ף. באותם הימים היה שימעון פרס עסוק עדיין בהקמת ההתנחלויות הראשונות בשומרון (קדומים) ויצחק רבין בהעמקת הכיבוש. ואילו ערפאת הכין את עמו, צעד אחרי צעד, בזהירות ובעקשנות, לקראת התפנית שהביאה כעבור שנים לאוסלו. הוא תמיד הקדים את הציבור שלו בכמה צעדים, ותמיד נאלץ (כמו בן-גוריון אצלנו) לקבל את ההחלטות הנועזות לבדו.

אך מעולם לא רצה (וגם לא יכול היה) לכפות את החלטותיו על עמו. שיטתו היא השיטה הערבית העתיקה של איג'מע – הדיון הנמשך עד ליצירת הסכמה כללית. בוודאי, הוא השתמש בכל האמצעים המעטים המצויים בנישקיה של עם חלש ומדוכא: דיפלומטיה, אלימות, תחבולות, תעמולה, מזימות. ממש כמונו. זאת חובתו, כמנהיג של עם בדרך לשיחרור.

פעם אמר לי הוגה-דיעות מצרי: "אלמלא היה ערפאת קיים, היה צריך להמציא אותו. " למרבה המזל, הוא קיים. לא נמצא אחר במקומו.