בכל 53 שנות קיומה של מדינת ישראל לא היה קיים אי-פעם מצב כזה: נראה שהציבור הישראלי – כמעט כולו – הפך ללהק של תוכים. לא חשוב מי מדבר – מוכר-פלאפל או פרופסור להיסטוריה, נהג מונית או כתבנו המדיני – כולם חוזרים על שבע-שמונה סיסמאות, תמיד באותן המלים ממש: "ברק הפך כל אבן בדרך לשלום.

• "הוא הציע לערפאת (כמעט) כל מה שהוא רצה. ומה קיבלנו? מילחמה."
• "ערפאת (השפל, המנוול, הרמאי, השקרן, המושחת), במקום לקבל
• את ההצעות הנדיבות בשתי ידיים, פתח במערכת אלימות וטרור."
• "זה מוכיח שהפלסטינים אף פעם לא רצו בשלום. הם רוצים להשמיד

את מדינת ישראל (לזרוק אותנו לים)."

• "זכות השיבה היא מזימה להשמדת ישראל."
• "אין לנו פרטנר לשלום."
• "המאבק איננו על ההתנחלויות כי אם על יפו וחיפה."
• "לסיכסוך הזה בכלל אין פיתרון."

כל אחת מהסיסמאות האלה כוזבת, ואפשר להפריך אותה בקלות על סמך העובדות. אבל לא זה העיקר. העיקר הוא בעצם האחידות המוחלטת של השיח במדינה, שבה שותפים מצביעי שרון וברק, חברי הליכוד והמערך, מולדת ומרץ.

זה היה יכול להיות נושא למחקר מדעי מרתק. איך זה קורה? הרי אין אצלנו מיניסטריון לתעמולה, נוסח גבלס. הסוטה מהקו הרשמי אינו נעלם בגולאג, כמו בימי סטאלין. אינטלקטואלים אינם נגררים כאן למחנות-עבודה, כמו ב"מהפכה התרבותית" של מאו. אפילו לא משקים אותם שמן-קיק, כמו באיטליה של מוסוליני.

אז איך זה קורה? איך נכנסת מדינה דמוקרטית שלמה למצב הדומה להיפנוזה? איך הופכת תיקשורת חופשית, על עשרות עיתוניה, ערוציה ורשתותיה ועל מאות פרשניה וכתביה לשופר של תעמולה פרימיטיבית אחידה? איך נוצרת מערכת כזאת של שטיפת-מוח, שאינה מוכתבת על-ידי דיקטטור אכזרי וכל-יכול, אלא שהיא מין שטיפת-מוח עצמית, מרצון חופשי?

הדבר מפליא שבעתיים מכיוון שהמסר המרכזי של שטיפת-מוח זו אינו עליז ואופטימי, אלא פסימי מאין כמוהו. הוא אומר שאין סיכוי לשלום, ולעולם לא יהיה. המילחמה היא ניצחית.

תמיד ירצו להרוג אותנו, ואנחנו לא יכולים לעשות שום דבר כדי לשנות זאת. מי שחושב אחרת (אם בכלל יש כזה) חי על הירח. ומה שמפליא יותר מכל הוא שהמסר הכללי הזה אמנם גורם לדיכאון כלשהו, אבל לא רק. כאשר יצא האוויר מבלון השלום אפשר היה לשמוע אנחה אדירה של הקלה. זר לא יבין זאת. אבל לנו קל להבין את התופעה.

הסכם-אוסלו, שנחת על המדינה בלי כל הכנה מוקדמת, גרם להלם. אני זוכר את יום החתימה. הייתי בירושלים. בירושלים המיזרחית שרר מצב של אויפוריה. הפלסטינים, יחד עם כמה פעילי-שלום ישראליים, שתו שמפניה ב"אמריקן קולוני", צהלו ביחד על מדרגות ה"אוריינט האוס". ברחובות שוטטו חבורות של נוער, נופפו את הדגל הפלסטיני וכמעט נישקו את אנשי מג"ב. אחר-כך עברתי לירושלים המערבית, ומצאתי שם שקט ומצב-רוח מוזר, מבולבל, ספק אופטימי, ספק מהורהר. הוזמנתי לשידור בטלוויזיה, ומצאתי שם מצב-רוח דומה.

מאז, במשך שמונה שנים, שררה אצלנו תופעה מכאיבה הקרוייה "דיסוננס קוגניטיבי". כלומר: מצב שבו רשמים חדשים מתנגשים עם עמדות ישנות ומושרשות עמוק. לכל אדם (וכנראה גם לציבור שלם) יש תפיסת-עולם, תבנית קבועה של מושגים, מין מפה נפשית המנחה את מחשבותיו ותגובותיו. ללא מפה כזאת, האדם (והציבור) מרגיש שהוא אבוד, שהוא תועה בעולם של תוהו-ובוהו. המפה מעניקה לו ביטחון, הוא יודע היכן הוא נמצא ולאן עליו ללכת. כאשר נוחת עליו מידע חדש, הסותר את התבנית הקיימת, הוא נקלע למצב מפחיד של אי-ודאות, אי-ביטחון וחרדה.

מי שגורם לכך מושך אל עצמו שינאה וזעם.

מאות שנים נרדפו היהודים בארצות רבות. הם נתקלו על כל צעד ושעל באנטי-שמיות, סבלו מהפליה, עברו פוגרומים, נרצחו בשואה. גם בארצות נאורות ובטוחות יונק כל ילד יהודי עם חלב אמו את הידיעה שהגויים שונאים את היהודים, תמיד שנאו ותמיד ישנאו. מדי שנה בשנה, בליל-הסדר, באווירה החמימה של המישפחה, חוזרים מיליוני היהודים מסביב לכדור-הארץ על המילים: "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, והקדוש-ברוך-הוא מצילנו מידם."

הציונות אמנם שאפה ליצור "יהודי חדש", אבל למעשה היא רק העתיקה את התבנית הנפשית הקיימת לארץ. התנגדות הערבים לחדירה הציונית לפלסטין נראתה כהמשך טבעי לסיפור הפוגרומים והרדיפות. התבנית היהודית הקודמת לא זה בלבד שלא התערערה, אלא אף התחזקה. זה גרם להרגשה של אחדות, קביעות וסדר. לא במיקרה הפך השיר "העולם כולו נגדנו / אבל לנו לא איכפת … " למחול עליז. ואז באה אוסלו. הגיע מידע חדש ומבלבל. הערבים רוצים בשלום. ערפאת, שרק אתמול היה היטלר ערבי, הופך לפרטנר. הערבים משלימים עם קיומנו. מיזרח תיכון חדש. או-טו-טו שלום, פיוס, כבוד הדדי.

תמונה זו לא גרמה לאושר. להיפך. היא גרמה לחרדה עמוקה. היה ברור שמשהו לא בסדר. התבנית התערערה, מבלי שתבנית חדשה תפסה את מקומה. המפה הישנה, שתיארה נוף מוכר, חדלה להראות את הדרך. היה צריך ליצור מפה חדשה, הסותרת את כל הידוע והמעמידה בספק את כל מה שחשבו וחשו כל החיים. ואז, לפתע, בא מהפך נגדי. אהוד ברק, איש-השלום, נציג מחנה השמאל, פוצץ את אוסלו וחשף את המזימה הערבית. הוא הוכיח שאין פרטנר. הערבים רוצים להשמידנו. לא שגינו ולא צריך לשנות כלום. ברוך השם, הכל חזר לקדמותו באי-שלום. איזו הקלה!

והרי במצב של מילחמה וסיכסוך, כל אחד מאיתנו יודע מה לעשות. אין מקום לחרדה. המפה הישנה נשארה נכונה. התבנית בת מאות השנים טובה גם לשנים הבאות. זה גורם לסיפוק עמוק. הרי תמיד אמרנו שהכל בלוף. הגויים לא השתנו. הערבים אותם הערבים, היהודים אותם היהודים, והים אותו הים.

באווירה זו נולדה מחדש אחדות לאומית מופלאה. כל המיפלגות היהודיות מימין ומשמאל יכולות להתאחד. שימעון פרס יכול לשבת בממשלה עם זאבי, ליברמן ולנדאו, שכל אחד מהם יכול לתת שיעורים להיידר ולה-פן. התקשורת והאקדמיה, כמעט ללא חריגים, יכולות להצטרף לחגיגה. כאילו-שמאלנים מאתמול מכים על חטא כמו במושב של ביקורת-עצמית סובייטית. אח, איזו אחדות נהדרת!

התופעה הדוחה ביותר באורגיה הזאת היא בגידת האינטלקטואלים. הם, שהיו צריכים לשרטט את המפה החדשה, שתוביל את הציבור במציאות של שלום, עושים מלאכתם רמייה. שתיקתם היא שתיקת הכבשים. והמעטים, המעטים מאוד, שנשארו נאמנים לתפקידם, זוכים בקיתונות של בוז ושינאה.

אבל דווקא על שכמם של מעטים אלה מוטל עתה גורל המדינה. אין עתיד לישראל, אם תמשיך להתנהל כגטו יהודי חמוש. מדינה אינה גטו, כשם שהגטו לא היה מדינה. כדי להתקיים, זקוקה המדינה לתפיסה שונה של עצמה ושל סביבתה, שתתאים למציאות החדשה. זהו בראש וראשונה תפקידם של אינטלקטואלים.