"אפשר היה לחסוך מיליוני מילים והרים של נייר, אילו ניתן היה להביא מיליון ישראלים למקום הזה. זה היה משנה את השקפת-עולמם בן רגע!" אמרה לי אשה שהגיעה, תשושה ומתנשפת, אל ראש הגיבעה.

הגיבעה קרויה, בלשון הכיבוש, "גבעת התמר". גיבעה גבוהה מאוד, עם עליה תלולה מאוד, השייכת לכפר הערבי אל-חאדר, מדרום לבית-לחם. מתנחלי אפרת שמו עליה עין מזמן. הסיסמאות הן לאומניות – להשתלט על עוד נתח של ארץ-ישראל השלמה. אבל אין לזלזל בכסף. מבחינת הנדל"ן, היא שווה כמה מאות מיליונים לספסרים, המתעטפים, כדרכם, בדגל הציוני. בעלי-האדמות הקימו אוהל-מחאה, ואנחנו – כחמישים אנשי-שלום, נסענו להזדהות איתם.

אני מכיר את הגיבעה המסוימת הזאת היטב. טיפסתי עליה כמה וכמה פעמים. כבר לפני חמש שנים ניסו מתנחלי אפרתה להשתלט עליה. גם אז חשנו לעזרת הכפר והתעמתנו, יום אחרי יום, עם החיילים, שעליהם פיקד בגלוי חנן פורת. (בעל ה"פורים שמח" אחרי הטבח של ברוך גולדשטיין בחברון.) שם גם היכרתי לראשונה את אליק רון, אז מפקד מישטרת שומרון ויהודה (זה שתחת פיקודו נרצחו אחר-כך 13 אזרחים ערביים בישראל.) אחרי כמה עימותים "שקטים" על הגיבעה נערך עימות אלים מאוד למרגלותיה, ובה נפתחה עלינו אש. רבים, ואני ביניהם, נעצרו. אבל לנו ניצחון נדיר: ממשלת רבין החליטה לוותר על בניית ההתנחלות על גיבעת-תמר. מראש הגיבעה הזאת משתקף נוף נהדר – ים של גבעות מבותרות על-ידי גאיות עד לאופק בכל צד. במבט אחד אפשר ללמוד הרבה.

אפשר ללמוד, למשל, איך מנסה שימעון פרס לרמות (שוב) את כל העולם. הוא מוכן להקפיא לגמרי את הבנייה בהתנחלויות, חוץ מאשר בתוך "השטח הבנוי" שלהן. מראש "גיבעת התמר" ראינו למה הכוונה. זה נראה כך: כמה קילומטרים מאחורי השתרעה ההתנחלות אפרתה, נקניק צר לאורך 10 קילומטרים. לפניי, במרחק של שני קילומטרים, שכונת-קרוואנים הקרויה "גיבעת הדגן". מימיני, מרחק כמה קילומטרים, הגגות האדומים של שכונה נוספת. כל אלה שייכים לאפרתה ותוחמים את "השטח הבנוי" שלה. ביניהם משתרע שטח של הרבה קילומטרים, שניתן לבנות עליו שיכונים לרבבות מתנחלים חדשים. וזו רק התנחלות אחת מבין יותר ממאה.

אבל כאשר הציבור הישראלי שומע את פרס מדבר על בנייה בתוך "השטח הבנוי", הוא חושב על מיגרש בין שני בתים ברחוב דיזנגוף. אז מה אם מתנחל רוצה להוסיף אגף או מירפסת לבן שלו? כשר-התעמולה של שרון מצטיין פרס בתרגילי-הונאה. מיצווה לרמות את הגויים.

אפשר ללמוד שם גם מה הם פני הכיבוש. כשהגענו לראש הגיבעה, עצרה אותנו שורת חיילים. חמישים מטר לפנינו ראינו את הקרוואנים של ה"המאחז". הוא בלתי-חוקי לפי חוקי ישראל (ובחוק הבינלאומי הוא מוגדר כ"פשע-מילחמה"), אבל צה"ל שלח את חייליו "להגן" עליו.

החיילים היו אנשי-מילואים. המפגינים נכנסו לוויכוח איתם, ואחת המפגינות שוחחה בידידות עם חייל כבן 35, שנראה איש נחמד. לפתע ראה החייל שאחד הפלסטינים התקדם כמה מטרים. בן רגע הפך החייל הנחמד לרובוט אכזר. הוא השתנה לנגד עינינו, כאילו על-ידי כישוף. כל הבעתו, שפת-הגוף שלו השתנתו באחת. הוא התייחס אל הערבי כמו אל כלב – ללא דיבור, בתנועת-יד מאיימת. קל לתאר מה היה עושה לולא אנחנו, הישראלים והמצלמות, לא היינו שם. לפני כמה ימים השתלט הצבא על בית גדול בקצה הכפר אל-חאדר. הדיירים גורשו, עכשיו נמצאים שם חיילים. הדגל הישראלי מתנופף מעליו בעליזות. מעבר לשם, מרחק של קילומטר, נראו טנקים נעים בתוך תימרות-אבק. אל-חאדר מנותק לחלוטין, סגר טוטאלי. כל העבודה מושבתת.

על זה היה רבין אומר: אם זאת הפסקת-אש, אני קוגללאגר. באוהל-המחאה הירוק בשיפולי הגיבעה שמענו את דבריה של ערבייה קשישה. גם מהם אפשר היה ללמוד הרבה. היא גרה במחנה-הפליטים הסמוך, דהיישה, פליטה מכפר קובייבה (היא השתמשה בשם העברי, לכיש). באינתיפאדה הראשונה נהרג אחד משבעת בניה. אחרי חמישים שנה של חוסר-כל, הצליחה לקנות שני דונם בראש גיבעת-התמר ולגדל דורה. עכשיו נחסמה הדרך לשם, האדמה נלקחה ממנה. כך מתגלה עוד שקר: הקו של שרון-פרס, ש"הפליטים ייושבו במקומות שהם חיים". נראה שזה לא חל על מאות אלפי הפליטים הגרים בגדה המערבית וברצועת-עזה. עליהם נגזר, כנראה, להפוך לפליטים בפעם השניה.