פייסל חוסייני היה אדם מיוחד במינו. פטריוט פלסטיני גדול, לוחם ללא-חת נגד הכיבוש, ויחד עם זאת פעיל בלתי-נלאה למען השלום והפיוס בין שני עמי הארץ. איש אמיץ – אמיץ בעימותים עם חיילי הכיבוש, אמיץ בעימותים עם הקיצוניים מקרב בני עמו.

מישפחתו בולטת זה מאות שנים בנוף ירושלים. אבותיו ואבות-אבותיו היו ראשי הציבור. בכל עת היה אחד החוסיינים ראש-העיר, המופתי או מנהל המקומות הקדושים. כמה וכמה מהם ניתלו בידי התורכים בתקופות שונות, בגלל פעילותם למען הערבים. אביו, עבד-אל-קאדר, היה גיבור לאומי, מפקד הכוחות הפלסטיניים באיזור ירושלים, אגדה חיה (גם אצלנו). הוא נפל בקרבות מיבצע נחשון, שגם אני השתתפתי בהם. פייסל היה אציל בכל רמ"ח אבריו. כמו כל אציל אמיתי, היה פייסל איש צנוע מאוד, חסר כל נימה של התנשאות. גם עם האיש הפשוט ביותר דיבר בגובה העיניים, שופע רגישות אנושית בלתי-אמצעית. איש עדין שהיה לוחם קשוח בעת הצורך. לא אחת ראיתי אותו עומד זקוף מול כדורים וגז מדמיע, צועד בראש הפגנה לקראת חיילים חמושים, בעלי נשק דרוך.

ואותו האיש הצטרף לפני שנים להפגנה של גוש שלום ליד חומת ירושלים. באנו להפגין למען "ירושלים – בירת שתי מדינות". בסיגנונו האופייני, שבו נמהלו ההגיון והרגש, הכריז: "אני חולם על היום שבו, כאשר יגיד פלסטיני 'ירושלים שלנו', הוא יתכוון לפלסטינים ולישראלים, וכאשר יגיד ישראלי 'ירושלים שלנו', יתכוון לישראלים ולפלסטינים!"

בתגובה חיברתי מינשר שכותרתו "ירושלים שלנו", ובו פירטתי רעיון יפה זה. תוך כמה שבועות חתמו עליו 850 אנשי-רוח ופעילי-שלום ישראליים. פייסל חתם עליו בטכס פומבי, לעיני המצלמות. (גם יאסר ערפאת נתן את הסכמתו לנוסח המינשר בפגישה פומבית.)

כשפרצה אינתיפאדת אל-אקצה ופלסטינים רבים נרתעו מפני מגעים גלויים עם ישראלים, לא נסוג פייצל אף צעד אחד. נפגשנו כמה פעמים ב"אוריינט האוס", קיימנו שם אסיפה משותפת גדולה. שבוע לפני מותו הופיע לפתע, בלי הודעה מוקדמת, במסיבת-עיתונאים ישראלית-פלסטינית לעיתונות העולמית, שבה ביטאנו מחדש את אמונתנו האיתנה בשלום בין שני העמים.

רוח זו שררה ב"אוריינט האוס" גם בשעת ההלווייה. הישראלים שבאו להשתתף באבל התקבלו בזרועות פתוחות בחצר שבה נדחסו אלפים, מאות ניגשו ללחוץ את ידינו, ישראלי הוזמן לשאת דברים ברמקול.

בליבי התייחסתי אל פייסל כאל אח. מבחינתי, החזית אינה עוברת עוד בין ישראלים ופלסטינים, אלא בין שוחרי-השלום, בני שני העמים, ובין מחרחרי-המילחמה, גם הם בני שני העמים. כמה שעות אחרי שהעם הפלסטיני כולו התאחד מסביב לארונו של פייסל, הנחיתה חזית-המילחמה את המכה הנגדית.

המתאבד שפוצץ את עצמו בין הנערים והנערות בדולפינריום עשה גם שרות גדול למתנחלים, המבקשים, בין היתר, לשכנע את הציבור שלא בגללם נשפכים נהרות הדם, ושאין הבדל בין ההתנחלויות לתל-אביב. שיתוף-הפעולה בין הקנאים האיסלאמיים לבין הימין הקיצוני שלנו הוא עובדת-חיים, כמו שיתוף-הפעולה בין פייסל ודומיו ובין שוחרי-השלום הישראליים. ממשלת ישראל אינה שייכת – בלשון המעטה - לחזית השלום. אם לא תיעצר על-ידי כוחות עולמיים, היא תביא להסלמה. במישחק הפינג-פונג הזה בין רחבעם זאבי והשייח' יאסין, בין החיזבאללה והמתנחלים, הכדור הוא גולגולת-מתים. ליבו של פייסל חוסייני נדם ברגע שאנחנו זקוקים לו יותר מאי-פעם.