בחודש מאי 1291, לפני 710 שנים בדיוק, נזרקו אחרוני הצלבנים מן המזח בעכו לתוך הים. יצחק שמיר יכול היה לומר: "המוסלמים אותם המוסלמים, הצלבנים אותם הצלבנים והים אותו הים."

בין אחרוני הצלבנים היו צברים דור שמיני, כי נוכחות הצלבנים בארץ נמשכה כמעט 200 שנה. היו סיבות רבות לקריסת הממלכה. אחת החשובות שבהן היתה בעיית העולים החדשים.

אנשי מסע-הצלב הראשון היו הרפתקנים אחוזי קנאות דתית, והם כבשו את הארץ בדם ואש - הרבה דם והרבה אש. אבל אחרי שהתיישבו בארץ, התיישבה דעתם. בהדרגה אימצו לעצמם את אורח-החיים המיזרחי, למדו את המציאות הגיאו-פוליטית של מולדתם החדשה, כרתו בריתות עם שליטים ערביים והתחילו "להשתלב במרחב". ואז בא גל חדש של עולים חדשים, גם הם הרפתקנים אחוזי קנאות דתית. הם נחרדו למראה הנוצרים הלבושים כערבים והמארחים אצילים ערביים. העולים החדשים הרסו את מירקם הדו-קיום, שהחל להיווצר, ויצאו למילחמה חדשה בערבים. תופעה זו חזרה על עצמה שוב ושוב, בכל דור ודור, עד שהצליחו הצלבנים לאחד נגדם את כל העולם הערבי ולהפיח בו קנאות דתית מוסלמית. זה נגמר במזח של עכו...

נזכרתי בדוגמה היסטורית זו כאשר ראיתי השבוע בטלוויזיה את הפרק על הרוסים בסידרה של חיים יבין על מהפכי הבחירות. לפי תיאורו של יבין, הרוסים, רובם ככולם, הם לאומנים שלוחי-רסן, שונאי ערבים עוד מהבית, המתנגדים לכל פשרה. ברור להם שארץ-ישראל השלמה "שייכת לנו", שאנחנו, הוותיקים, עייפים וחלשלושים, ושעליהם, העולים מרוסיה, להציל את ישראל מאבדון ומתאי-הגזים של אושוויץ חדשה. זה לא הפתיע אותי. כבר לפני 10 שנים, כשביקרתי כמה פעמים ברוסיה לרגל כתיבת ספרי "לנין לא גר פה יותר", הופתעתי מן הגזענות האנטי-מוסלמית (וגם אנטי-ארמנית ואנטי-גרוזינית) שבה נתקלתי במוסקבה על כל צעד ושעל. כתבתי אז שעם התנדפות האידיאולוגיה המארכסיסטית לא נותרה מן הבולשביזם אלא לאומנות קיצונית, טוטליטרית, גזענית ואנטי-דמוקרטית. טבעתי מישוואה:

בולשביזם מינוס מארכסיזם שווה פאשיזם. (ורק דרך אגב: 70 שנה של אינדוקטרינציה קומוניסטית בבית-הספר הסובייטי לא השאירו אחריהן שריד וזכר. כדאי לגברת לימור ליבנת ולכל שאר הבולשביקים המאמינים ביכולת בית-הספר "להנחיל ערכים" להרהר בכך. חבל על הזמן.) מיליון העולים מברית-המועצות-לשעבר הם חלק מרוסיה זו. כמו כל העולים החדשים, הם מביאים איתם השקפת-עולם שעוצבה במולדתם הקודמת ומחילים אותה אוטומטית על המולדת החדשה. ארץ-ישראל השלמה במקום רוסיה הגדולה, הערבים במקום האוזבקים והטאטארים – הכל אותו דבר.

באסיפות הימין הקיצוני נפגשים רוסים אלה עם המתנחלים מארצות-הברית, המביאים ארצה את המיתוס של המערב הפרוע. בעיני אלה, הערבים ממלאים את מקום האינדיאנים והמתנחלים את מקום החלוצים הלבנים. גם אצלם – הכל אותו דבר. הצרה היא שה"רוסים" עלולים להכריע את גורל המדינה בבחירות הבאות, כפי שהכריעו בכל הבחירות האחרונות. לכן זה נוגע לנו, ועלינו לנסות להבינם. הלאומנות אינה המרכיב היחידי ב"נפש הרוסית". יש בה גם געגועים עמוקים לשלום ("מיר"), פרי הזיכרונות מימי הפלישה הנאצית הרצחנית, ואולי עוד מימי הפלישה של נפוליון. יש בה גם אנטיפתיה עמוקה לכפייה הדתית, בייחוד אצל מאות אלפי הנוצרים שהגיעו במסגרת "חוק השבות". כל המגמות האלה מתרוצצות בלב העולים החדשים, ועל השמאל הישראלי החדש להשפיע על המאבק הזה.

בקוקטייל הישראלי יש מיליון חרדים ושאר דתיים, שכמעט כולם ימין. יש מיליון אזרחים ערביים, שכמעט כולם שמאל. אסור לנו בשום פנים ואופן להשלים עם צירופם של מיליון ה"רוסים" למחנה הימני. עלינו להיאבק על נפשם. הים הוא אותו הים, אבל לא נגזר עלינו להיות הצלבנים החדשים, שיקימו עלינו צלאח-אל-דין חדש.