הרציתי השבוע בפני אינטלקטואלים פלסטיניים ודיפלומטים זרים במיזרח ירושלים, כאשר משתתף פלסטיני הציג לי שאלה: "האם אתה חושב שתיתכן נכבה שניה?" עמדתי להשיב ב"לא" מוחלט. לפתע עלה בי ספק: שמא אני משקר לו? שמא אני משקר לעצמי?

כאשר פלסטיני אומר "נכבה" (אסון), הוא מתכוון לגירוש של יותר ממחצית העם הפלסטיני במהלך מילחמת 1948 מהשטח שהפך למדינת-ישראל. האם העימות הנוכחי יכול להביא לאסון דומה?

לכאורה, זה לא יתכן. גירוש המוני? מה פיתאום? לא צריך להיסחף. מי חושב על זה בכלל, האם אריאל שרון ושימעון פרס מסוגלים לזה? בוודאי שלא! אבל השבוע הושמעו בכנסת, כאילו בהיסח הדעת, דברים מטרידים. מטרידים כפליים, מפני שהושמעו בטלוויזיה מבלי שאיש הזדעזע והגיב. נאמר שם שאם ימשיכו הפלסטינים במעשיהם האלימים, אל יתפלאו אם תבוא עליהם נכבה שניה.

הדוברים לא היו השר רחבעם זאבי, המשעמם את הציבור בדיבוריו על "טרנספר", או השר אביגדור ליברמן, הנראה ונשמע כחיזר מכוכב רוסי רחוק. הדוברים היו שר-המישפטים "המתון", מאיר שיטרית, ושר-הסביבה צחי הנגבי, שניהם חברי מיפלגתו של אריאל שרון.

אילו אמרו ניאו-נאצים גרמנים או יורג היידר האוסטרי דברים מעין אלה כלפי הזרים בארצותיהם, היה העולם נרעש ונרגש. כאן התקבלו הדברים באדישות, כאילו דיברו על מזג-האוויר.

זה מפחיד, מפני שזה מראה שהדברים כנראה מרחפים בחלל. גירוש המוני, "טרנספר", "נכבה", הופכים בהדרגה לאיום לגיטימי, כמעט שיגרתי.

במילחמת תש"ח נעקרו 750,000 בני-אדם מבתיהם ומאדמתם. לא כל-כך חשוב איך בדיוק קרה הדבר – כמה ברחו כדי להציל את ילדיהם בהתקרב הקרבות, כמה ברחו בפאניקה אחרי מעשי-הטבח בדיר-יאסין ומקומות אחרים, כמה גורשו בכוח על-ידי הכוחות הישראליים המנצחים. חשוב יותר לציין שהגירוש היה חלק ממהותה של אותה מילחמה.

הצד היהודי רצה לתפוס עד כמה שיותר שטחים כדי להקים בהם מדינה יהודית הומוגנית, בלי ערבים. הצד הערבי רצה למנוע את הקמת המדינה היהודית ולהחזיר את כל הארץ לערבים. משום כך, לא היה צורך להחליט במפורש על הגירוש – הדבר נעשה כמעט אוטומטית. אם התכוונו לכך מראש ואם לא – ברגע שנוצרה ההזדמנות לגרש, גירשו.

עכשיו אומר אריאל שרון שהעימות הנוכחי הוא המשך מילחמת 1948. שרון היה חייל באותה מילחמה, ועל כן הוא יודע מה קרה אז. משמע: האפשרות של טיהור אתני מרחפת בחלל. אין צורך ששרון ופרס יישבו ויחליטו על כך בפה מלא. די ביד החופשית שניתנה למפקדי הצבא. בכלל אין צורך בהחלטה מפורשת. ברגע שתיווצר ההזדמנות, הדבר עלול להתבצע. בכמה כלי-תיקשורת הושמעה באחרונה תהייה: האם ישראל מעוניינת בהסלמת העימות? הפרשנים המעלים שאלה זו מצביעים על העובדות, אך תוהים לגבי הסיבות. העובדות אומרות שיש כרגע התחרות פרועה בין מפקדי צה"ל, בדרג של מח"טים ומג"דים, מי יסלים יותר. על הכל מנצח שאול מופז, כשהוא מדורבן על-ידי אריאל שרון ונושא-כליו, פואד בן-אליעזר.

תהליך ההסלמה בולט לעין. תחילה הופעלו צלפים, שהרגו מפגינים בלתי-חמושים. אחר-כך הופעלו מסוקים, טנקים ותותחים. עכשיו מופעלים מטוסי-קרב. הפלישות לעומק האזורים הפלסטיניים הפכו לשיגרה. מעשים כמו הרג חמשת השוטרים התמימים במחסום ביתוניה והריגת הסוהרים בהפצצה בשכם מקוריינים בטלוויזיה וברדיו כמו תחזיות מזג-האוויר, אף שהם עלולים לשמש ביום מן הימים חומר למישפט בינלאומי על פשעי-מילחמה. זוהי רק ההתחלה. ההסלמה מובנית לתוך התהליך: מרגמות פלסטיניות ומטוסי קרב ישראליים, מתאבדים איסלאמיים ומתנחלים יהודים. מעשים הנראים כיום כקיצוניים עלולים להיראות מחר כמתונים, מעשים הגובלים בפישעי-מילחמה נחשבים כביטוי של "התאפקות". מה מניע את מופז ואנשיו? התשובה התמימה היא שכך קרה בכל מילחמה קולוניאלית. גנרלים העומדים בפני התקוממות עממית אינם מבינים את התופעה ולא הוכשרו לטפל בה. הם אובדי-עצות. תשובתם היחידה היא כוח, יותר כוח ועוד יותר כוח, עד שהם קורסים. כך קרה לצרפתים באלג'יריה, לבריטים בכל מושבותיהם, לאמריקאים בוויאט-נאם, לסובייטים באפגניסטאן, לרוסים בצ'צ'ניה. עכשיו זה קורה לנו.

אבל אפשר למצוא סיבה פחות תמימה להסלמה. כאשר מאיר שיטרית ושות' אומרים שההסלמה יכולה להביא לנכבה שניה, אפשר גם להפוך את המישפט: כדי לאפשר נכבה שניה צריכה להיות הסלמה. זאת יכולה להיות כוונה מודעת, או חצי-מודעת, או בלתי-מודעת. זה טמון במהות התהליך.

אפשר להעלות על הדעת שתוך שבועות או חודשים תגיע ההסלמה הישראלית להפעלה מאסיבית של מטוסי-קרב, טנקים וחיל-רגלים נגד האוכלוסיה האזרחית, כדי להכריח מאות אלפים לברוח. הכל יוסבר כ"תגובה" על פיגועים פלסטיניים. המתנחלים ישתפו פעולה בהתלהבות ויעזרו בטיהור הכפרים ומחיקתם מעל פני האדמה. דובריהם תובעים כבר עכשיו בפה מלא לבצע טיהור כזה.

מבחינה צבאית זה לא יהיה קשה. כבר כיום מוקפת כל מובלעת פלסטינית בחיילים ובמתנחלים. האם זה אפשרי מבחינה פוליטית? הלב רוצה להשיב ב"לאו" מוחלט. המוח אינו בטוח בכך. כאשר האמריקאים מטילים כיום וטו על שיגור כוח-שלום בינלאומי לשטחים הפלסטיניים ועל-די כך נמנעים מלמנוע אפשרות כזאת – מי יודע מה יעשו מחר, אחרי מערכה אינטנסיבית של שטיפת-מוח? האם אירופה, זו ששתקה תמיד, תפסיק לשתוק במיקרה כזה? האם האו"ם החלשלוש מסוגל להתערב חרף העמדה האמריקאית? האם "מצפון העולם" יתעורר? האם "דעת-הקהל הנאורה" בעולם תתקומם?

יתכן מאוד שכן. יש הבדל עצום בין אז, מילחמת 1948, ועכשיו. אז נתפסה ישראל כמדינת הקורבנות של השואה, ולכן לא יכלו מעשיה להיות רעים. אז לא היתה טלוויזיה, שיכלה להעביר את הסצנות לכל בית בעולם. אז לא היו בכל ארץ עמותות פעילות למען השלום וזכויות-אדם, המוכנות להשפיע על דעת-הקהל. העולם אחרי קוסובו אינו העולם שלפני קוסובו. כדאי לאריאל שרון, תומכו הנלהב של מילושביץ, לחשוב על כך. ישראל היא מדינה חזקה, אך אוי לה אם דעת-הקהל העולמית כולה תקום עליה. אילו הייתי מח"ט בצה"ל, הייתי כבר עכשיו קורא בעיון את הפרוטוקולים של מישפטי האג. אך כישראלי, אני שם את מיבטחי בציבור הישראלי. למרות שטיפת-המוח האינטנסיבית העוברת על ישראל בימים אלה, למרות שתיקת-הכבשים הכללית מול הדברים הנוראים המתרחשים יום-יום בשטחים הכבושים, למרות אכזבתי המרה מהתיקשורת שלנו, אני בטוח שברגע המכריע תקום דעת-הקהל הישראלית נגד מעשים של גירוש-עם.

או אז יהפכו המאות, המפגינים כבר עכשיו כמעט מדי יום נגד מעשי מופז-שרון-פרס, למאות אלפים – כפי שקרה אחרי צברה ושאתילה. ברגע המכריע יקום האדם הישראלי ויגיד: לא!