"חוצפה" היא מילה עברית-יהודית. אין לה תירגום מדוייק. עד כדי כך שנוהגים בכמה שפות להשתמש בה בצורתה העברית-יידישית.

לשיא החוצפה הגיעו באחרונה מנהיגי ההסתדרות הציונית באמריקה, כאשר תבעו מממשלת ארצות-הברית שלא למנות יהודי אדוק בשם דן קרצר לתפקיד השגריר האמריקאי בישראל. מודעות-הענק בעיתוני ארצות-הברית וישראל קראו ליהודים להציף את הנשיא בוש ושר-החוץ פואוול במיכתבים המאשימים אל האיש בתמיכה בהסכם-אוסלו ובאהדה לפלסטינים.

אילו היה מדובר בשתי מדינות אחרות – בריטניה ופאקיסטאן, לדוגמה – היתה פנייה כזאת נראית כחוצפה מונומנטלית. כאשר מדובר בארצות-הברית וישראל, זה מתקבל כטבעי לגמרי.

אין בהיסטוריה דוגמה ליחסים כמו בין שתי מדינות אלה. אין זו רק ידידות, אין זו רק ברית, זוהי סימביוזה גמורה.

יש לה סימנים רבים מספור. לדוגמה: המענק הענקי שמעניקה ארצות-הברית מדי שנה לישראל הקטנה – יותר מאשר למאה מדינות אחרות ביחד. או: העובדה שבבואו להשכין שלום בין ישראל לפלסטינים, הרכיב הנשיא קלינטון צוות שכל חבריו יהודים – החל בשרת-החוץ וכלה בסגן עוזר השליח לאיזור. אם ישראל תרצה, יחתמו 80 סנטורים ו-400 חברי בית-הנבחרים גם על עצומה להעביר את הבית הלבן לירושלים. עשרות ממשלות בעולם מחזרות אחרי ישראל בתיקווה שזו תשכנע את הקונגרס האמריקאי להעניק להן הטבות.

מה גרם לתופעה ייחודית זו?

יש המסבירים זאת בטיב הדמוקרטיה האמריקאית. היא מאפשרת לקהילה היהודית הקטנה (יחסית) להתארגן כקבוצת-לחץ אדירת-כוח. השיטה המושחתת של מימון המיפלגות מאפשרת לקנות חבר-קונגרס בגלוי ובזול. תרומה די קטנה לקרן-הבחירות של המועמד תבטיח את שרותיו לצמיתות. הנבחרים המעטים שהעזו להמרות את פי ישראל הובסו בבחירות הבאות, כאשר הכסף היהודי הוזרם ליריביהם.

כבר פורסם שהנשיא טרומן ניצל מתבוסה בבחירות 1948 תודות לתרומה יהודית. הסבר אחר מצביע על עמדת-המפתח שמחזיקים היהודים בחברה האמריקאית תודות לכישוריהם המיוחדים. הם "שולטים" בתיקשורת ובולטים בתחומי המישפטים, המדע, הרפואה, הקולנוע ועוד. השפעתם רבה בעולם הכספים וההיי-טק. כאשר המציאו אנשי המישטרה החשאית הרוסית את "הפרוטוקולים של זקני ציון", הם לא העלו מצב כזה על דעתם. ערבים רבים מאמינים כי ישראל הוקמה בכלל על-ידי האנגלים והאמריקאים כדי שתשמש שוט נגד הערבים ותמנע גיבוש עוצמה ערבית עצמאית ומאוחדת, שתשלוט בנפט.

אחרים סבורים שתעשיית-הנשק האמריקאית אשמה בכל. היא ממלאת את ישראל בכמויות עצומות של אמצעי-לחימה, כדי להכריח את הערבים לקנות כמויות דומות. סעודיה, לדוגמה, מוכרת את הנפט שלה בזול ומוציאה את הכסף על נשק אמריקאי, ההופך במהירות לגרוטאות. כל זה נכון, אך אינו מסביר את היקף התופעה.

אני מאמין שהסיבה עמוקה הרבה יותר: זיהוי המיפעל הציוני עם יסודות ארצות-הברית. הפוריטנים, שייסדו את החברה האמריקאית, דגלו בתנ"ך, ידעו עברית, נשאו שמות תנ"כיים, ראו בעצמם את "ישראל החדשה", קראו לארצם "כנען החדשה", הצדיקו את השמדת האינדיאנים בסיפור עמלק. ה"חלוצים" הציוניים דומים בעיניהם למתנחלים הלבנים באמריקה, הפלסטינים הרשעים דומים לאינדיאנים.

הציונות מעוגנת בדת הפרוטסטנטית, השולטת באמריקה גם היום. עשרות שנים לפני קום התנועה הציונית, כבר רווחו באמריקה מושגים ציוניים מובהקים. 18 שנה לפני "מדינת היהודים" של הרצל הופיע באמריקה רב-מכר בשם "ישוע בא", שקבע כי הקמת מדינה יהודית בפלסטינה היא תנאי לבוא המשיח. ויליאם בלקסטון, איל-הון נוצרי פונדמנטליסטי, ביקר בארץ תשע שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון ותיכנן את המדינה הזאת. שש שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון הגישו 413 אמריקאים חשובים – עורכי-עיתונים, מושלים, חברי-קונגרס, שופטים ואילי-ההון מורגן ורוקפלר – עצומה לנשיא ארצות-הברית ולשר-חוץ שלו, ובה הדרישה למסור את פלסטינה ליהודים.

ג'ורג' בוש מייצג את כל המיתוסים הישנים האלה. אבל הדור החדש בארצות-הברית משתחרר מהם – כשם שהדור הצעיר בישראל משתחרר מהמיתוסים המקבילים שלנו.