"הדיפלומט הוא אדם הגון הנשלח לשקר בחוץ-לארץ למען ארצו," – כך כתב מדינאי בריטי כבר לפני ארבע מאות שנים. שימעון פרס הוא דיפלומט מושלם וגם אדם הגון (כמו בנאום של מרקוס אנטוניוס על רוצחי קיסר במחזהו של שקספיר, "והרי כולם, כולם אנשים הגונים"). אין ספק שהוא משקר כל העת. אבל לא למען ארצו הוא משקר, אלא למען ממשלתו, שבראשה עומד אריאל שרון.

פרס דומה לאיש המשחק עם כלבו על שפת-הים. הוא זורק מקל, והכלב רץ להחזירו. יש והכלב כל-כך זריז, עד שהוא תופס את המקל בעודו באוויר. כך פרס: הוא זורק הצהרה, והכלב ששמו "הכחשה" תופס ומחזיר אותה.

בשבוע האחרון זה קרה שלוש פעמים. הוא הודיע שיאסר ערפאת הסכים להפסקת-אש, והכחיש. הוא שיכנע את הנשיא חוסני מובארכ שאו-טו-טו עומדת לחול הפסקת-אש, והכחיש (אחרי שמובארכ הכריז על כך והוצג באור מגוחך.) הוא הכריז שערפאת אינו אחראי לטרור, והכחיש (כשקיבל על הראש מאנשי שרון.)

חסידי פרס – כן, כן, עוד יש כאלה! – טוענים שהוא משקר למען מטרה טובה. לטענתם, זוהי טאקטיקה של שיכנוע: לשקר לכל צד כאילו הצד השני מסכים לרעיונות פרס. הצרה היא שטאקטיקה זו מצליחה בכיוון ההפוך: היא משכנעת את כל הצדדים שאין סיכוי לשלום.

האמת היא שפרס כולו הוא שקר מהלך על שתיים. עצם הופעתו שקר. כאשר חתן-פרס-נובל מופיע כשגרירו של אריאל שרון, הוא יוצר אשליה כאילו שרון מעוניין בשלום, בשעה ששרון עצמו אומר ועושה את ההיפך. הוא משמש כשכפ"ץ לשרון ומגן עליו מפני כדורי הביקורת, בעוד שרון ממשיך במדיניות הרציחות ("חיסולים" בלשון המאפיה), משמיד שכונות ומטעים ("חישופים"), מרחיב התנחלויות וממשיך במלוא המרץ במילחמתו בעם הפלסטיני. פרס מגיש "שרותים מדיניים" תמורת אתנן, מין פרסטיטוציה שכזאת. הרכילאים, הקרויים אצלנו "כתבים מדיניים", ממציאים מילחמות בין שרון ופרס. האמת הפוכה: קיימת ביניהם הרמוניה מלאה. פרס הוא המשת"ף האידיאלי. ספק אם בלעדיו יכול היה שרון לעולל את אשר הוא מעולל. המומחיות המיוחדת של פרס חיונית להמשך מדיניותו.

נקח, לדוגמה, את "היוזמה המצרית-ירדנית". היא מבוססת על עיסקה פשוטה: הפסקת ההתקוממות הפלסטינית תמורת הפסקת ההתנחלות. אחר כך יתחדש המשא-ומתן המדיני, האמור להוליד הסכם סופי תוך שנה. סביר? למדי. שרון, גבר מאוד לא-מתוחכם, דחה את ההצעה "על הסף". (דחייה "על הסף" היא סימן-היכר של גבריות נוסח ישראל.) פרס שיכנע אותו לאמץ שיטה יותר מחוכמת: לקבל את ההצעה ולדחות את תוכנה. לשון אחרת: לסרס אותה תוך השמעת איחולים ללידה מוצלחת. להפסיק את ההתנחלויות? כן, בוודאי, בחפץ-לב, למה לא. הרי ממשלתו כבר התחייבה בקווי-היסוד שלה שלא לבנות התנחלויות חדשות. אבל צריכים לאפשר את התרחבות ההתנחלויות לצורך "הגידול הטבעי". נשמע הגיוני, לא? בייחוד כשזה בא מפי איש-שלום כמו פרס.

אז ככה: קווי-היסוד של הממשלה שווים פחות מקליפת השום. לא אתפלא אם הם תלויים על הקיר בחדר השרותים של מישרד ראש-הממשלה. לקווי-יסוד אין תוקף חוקי. הם מתים ברגע שהכנסת מאשרת את הקמת הממשלה. שנית, ההתחייבות שלא להקים התנחלויות חדשות היא דיבור כוזב. בגדה וברצועה הוקמו, כידוע לכל, עשרות התנחלויות חדשות במסווה של שכונות להתנחלויות ישנות. לדוגמה: כעת שוקדת הממשלה על הקמת התנחלות חדשה על גיבעת-טל, בטענה שזוהי רק שכונה חדשה של אלפי-מנשה, המרוחקת ממנה מרחק קילומטרים. ההתנחלות אפרת נמשכת על גבי גבעות כשרשרת נקניקיות לאורך קילומטרים, ובכל פעם מוקמת התנחלות חדשה על גבעה חדשה. "גידול טבעי" הוא שקר מתוחכם במיוחד. נא לשים לב: לא נאמר "ריבוי טבעי", שפירושו שיכון לילדי המתנחלים. "גידול טבעי" זה דבר אחר. אין לזה גבול. אפשר למתוח את זה בלי גבול.

מי קובע מה זה "גידול" ומה זה "טבעי"? אריאל שרון, כמובן. אכן, מאז הסכם אוסלו, שבו התחייבה ישראל שלא לשנות את המציאות בשטח, כמעט הוכפל מיספר המתנחלים במסווה של "גידול טבעי". גם אילו היו המתנחלים מתרבים כמו שפנים ונכנסים לספר-השיאים של גינס, לא היו מגיעים לריבוי טבעי כזה.

אך לשיא התיחכום הגיע פרס בהצעתו שהפלסטינים יפסיקו את "הטרור", ורק חודשיים אחר-כך יתחיל משא-ומתן. כלומר: הפלסטינים יניחו את נשקם תמורת לא-כלום. הציבור הפלסטיני בוודאי לא יקבל הצעה האומרת ש-400 קורבנותיו היו לשווא והאינתיפאדה תסתיים בכניעה, מתוך תיקווה שאריאל שרון יציע ויתורים אחרי שהפלסטינים כבר הניחו את נישקם. מה גם ששניים-שלושה מתאבדים יוכלו לספק תירוץ לביטול העניין בכל עת. אבל פרס יכול לטעון שהציע "הצעה מרחיקת-לכת למען השלום."

הבסיס לכל השקרים הוא, כמובן, השימוש במונח "טרור", השולל את העובדה היסודית שזוהי התקוממות העם הפלסטיני כולו, על כל רבדיו ואירגוניו. הכחשת העובדה הפשוטה הזאת, הגלויה והידועה לכל, מובילה לוויכוח המגוחך על השאלה אם ערפאת "יכול" או "רוצה" לשים קץ ל"אלימות". התשובה היא כן וכן, אם ישראל תציע הצעה שרוב העם הפלסטיני מוכן לקבלה. התשובה היא לא ולא, אם אין הצעה כזאת. אין הבדל בין ערפאת ועמו, וכל נסיון ליצור הבדל כזה הוא מעשה מטופש, הראוי יותר למח"ט של צה"ל מאשר לחתן פרס-נובל.

אני מניח שכל זה ברור היטב לפרס עצמו. הוא משקר במצח נחושה לעולם, לאמריקאים, למובארכ, לפלסטינים, לישראלים. אינני חושב שהוא משקר לשרון. אולי רק קצת, מתוך הרגל. מישהו אמר שישראל דומה עכשיו לקלטת טלוויזיה, המתגלגלת אחורה, לשנת 1948 והלאה. פרס הוא חלק מתהליך זה. את האינטרמצו של "המיזרח התיכון החדש" עברנו מזמן בדרך לאחור. פרס חוזר להיות הנץ הציוני שהיה תמיד, מקים ההתנחלות הראשונה בלב שומרון (קדומים), חורש המזימה הצרפתית-ישראלית נגד מצריים, הנער-השליח של דויד בן-גוריון. ובכל השלבים: שקרן בלתי-נלאה.