"פארק היורה" הוא אחד מסרטי-הקיטש הגדולים של סטיבן ספילברג שזכו בהצלחה כבירה. אם ירצה להסריט סרט-המשך, מעין "פארק היורה 2", כדאי לו לבוא לישראל. בסרט המקורי הצליח צוות של מדענים להחזיר לחיים את הדינוזאורים, באמצעות שיבוט. כוונתם היתה להקים פארק לתיירים, שיבואו להשתאות למראה הלטאות הנוראות (זהו, אגב, פירוש השם דינוזאור). אבל התוכנית ירדה מהפסים, כאשר קמו הדינוזאורים על יוצריהם וטרפו אותם אחד-אחד.

משהו כזה קורה עכשיו בישראל. שיגיון ציבורי החזיר לחיים שני דינוזאורים מפוחלצים – אריאל שרון ושימעון פרס. עכשיו הם מובילים למילחמה שתאכל הרבה-הרבה בני-אדם. הארוחה כבר החלה. מדי יום נבלעים בני-אדם חיים, רובם פלסטינים ומעוטם ישראלים.

(כדאי לזכור שבניגוד לסרט, זה קרה אצלנו לגמרי במיקרה. מועמד הליכוד, ביבי נתניהו, סירב להציג את מועמדותו בגלל עניין של מה-בכך, וכך הפך אריאל שרון למועמד. אילו היה הליכוד מעמיד בראשו את סוסו של קליגולה, היה נבחר גם הוא. אהוד ברק ביש-המזל התחכם את עצמו לדעת, וכך חזר שימעון פרס להנהגת מיפלגת-העבודה.)

מקובל עכשיו להצביע על גילם של התאומים הסיאמיים האלה, שרון-פרס, כאילו זאת היא הבעיה. אבל לא הגיל עושה אותם לדינוזאורים. בן-אדם יכול לחיות אלף שנה, ולא יהיה אלא בן-אדם זקן. דינוזאור הוא דינוזאור מפני שהוא שייך לתקופה פרה-היסטורית. זה לא עניין של גיל. זה עניין של מהות.

שרון ופרס תקועים בשנות ה-40 וה-50. אז עוצב עולמם הרוחני. המושגים והמיתוסים של השנים ההם עיצבו את נפשם ומכוונים את מעשיהם היום. שרון מעולם לא זז משם. פרס קפץ קדימה אבל חזר בהזדמנות הראשונה לכור-מחצבתו.

שרון ממש מתפאר בדינוזאוריותו. "אין שרון חדש!" הוא מכריז בגאווה. עוד מעט יכסה את קירות הארץ במודעות של 1948: "כל הארץ חזית, כל העם צבא." שימעון פרס יאמץ לעצמו את ההספד שנשא משה דיין לפני 45 שנה בנחל-עוז, זו שהפכה עכשיו שוב לחזית: "מה לנו כי נטען על שינאתם (של הפלסטינים) אלינו? למול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם."

הדינוזאורים משריצים במהירות. הארץ מתמלאת בחבורות של דינוזאורונים קטנים, החוזרים על הסיסמאות של 1936 כאילו הומצאו זה עתה. הם שורצים בכלי-התיקשורת, בזירה הפוליטית ובכל אתר ואתר (באינטרנט). עשרות שנים של התפתחות נושרות מהמדינה כאילו לא היו. לא היה רבין, לא אוסלו, לא מיזרח-תיכון-חדש, לא היי-טק, לא מהפכה חילונית, שום כלום. כל מה שנוצר מאז 1950 פסול מעיקרו. הנשיא קצב, שהפך עכשיו להוגה-הדיעות הראשי של המדינה, חוזר על נבואת בן-גוריון, שאי-פעם בעתיד הרחוק "הערבים ישלימו עם קיומנו" ורק אז יהיה שלום. כלומר, זה יקרה מעצמו. אין צורך לעשות דבר. צריך רק לחכות. חכינו 53 שנים, נחכה עוד 500 שנה. מה יש? מה בוער?

תורת בן-גוריון הביאה עלינו את מילחמת סיני, מילחמת ששת-הימים ומילחמת יום-כיפור. מילחמה גררה מילחמה, וכולן נבעו מן ההשקפה שאין צורך לבקש שלום ולרדוף אותו, ודי לנו בהחלטה להיות חזקים ולהכות את הערבים על הראש, מפעם לפעם, כשהם מנסים להרים אותו. שרון היה נבוט צבאי ופרס נבוט מדיני בידי בן-גוריון. בתי-הקברות התמלאו והתרחבו, ויחד איתם תרבות-השכול, שהפכה לתרבות המדינה. מאז ועד היום השתנה נוף העולם לבלי-הכר. הרים היו למישור והים היה ליבשה. התחלפו שליטים ומעצמות. גם המרחב שלנו השתנה לחלוטין. לערבים אין חשק לחכות. במדינות השכנות מייצרים נשק כימי וביולוגי, ואת הטילים להבאתם אל סף ביתנו.

כמה מהן שוקדות על פיתוח פצצות גרעיניות. בסרט "פארק היורה" נפתרה הבעיה באופן טבעי. הדינוזאורים החדשים מתו לפני שהספיקו לאכול את המדען האחרון. הם לא התאימו למציאות של ימינו. גם הדינוזאורים שלנו יסולקו מהבמה, מפני שאינם מסוגלים להתמודד עם המציאות שאין הם מבינים אותה. במקומם יבוא (כך אני מקווה) יצור ממין חדש: ישראלי מודרני, ריבוני, חילוני, אנושי ורודף-שלום. הישראלי של המאה ה-21.

דף זה נכתב בעזרת EasyHEB for web