הקול בוקע מרבבות רמקולים המכסים את הארץ:

"כוס רביעית, שתו!"

"עמוד דום - התאבלו!"

"עמוד נוח - שמחו!"

אין רמקולים כאלה במציאות. אין פקודות כאלה. פה זה לא ברית-המועצות. פה יש דמוקרטיה, לעזאזל! כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה! בתנאי, כמובן, שהוא עושה מה שהמדינה דורשת ממנו.

חודש אפריל הוא חודש האינדוקטרינציה הציונית. בין י"ד בניסן עד ה' באייר, לפי הלוח העברי, נערך קורס מזורז להחדרת המיתוסים הקולקטיביים לנפש כל אדם בישראל. מי שרוצה להבין את ישראל חייב ללמוד את אירועי החודש הזה. הדבר מומלץ במיוחד לפלסטינים.

זה מתחיל בערב-פסח. הטכס נקבע סופית לפני מאות בשנים, אך הוא מתאים לתובנות המודרניות ביותר בתחומי הפסיכולוגיה והחינוך. זהו תרגיל גאוני של סוגסטיה. זה קורה בחוג האינטימי ביותר, המישפחה. האווירה משרה חום וביטחון. כולם משתתפים, מזקן ועד פעוט. לכל אחד תפקיד פעיל מוגדר. כל פרט קבוע: כמה כוסות יין לשתות, מה לטעום ומתי. כל החושים מופעלים - ראייה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש. הטכס טובע בנפש הילד הרך חותם שלא יימחה לעולם. הוא מתחזק משנה לשנה על-ידי חזרה.

הספר הנקרא בליל הסדר - ה"הגדה" - מקבע את המיתוס הלאומי בתודעת הילד. "עבדים היינו לפרעה במצריים" - התדמית היסודית של העם היהודי כעם-קורבן. "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו" - הידיעה שכל העמים, בכל הארצות ובכל התקופות רצו תמיד וירצו לעולם להשמיד את העם היהודי. מכאן האמונה בייחודו של העם היהודי, עם לבדד ישכון, הנרדף הניצחי, השונה מכל העמים והנבדל מכל העמים. והשיא: "שפוך חמתך על הגויים!" -

הקריאה לאלוהים לנקום את ניקמת היהודים הנרדפים. למילה "גויים" יש מובן כפול. בעברית קלאסית, המילה "גוי" אינה אלא מילה נרדפת ל"עם". גם היהודים הם "גוי" - אם כי "גוי קדוש". אבל במשך הזמן קיבלה המילה מובן של "הגויים האחרים", ומשם התגלגלה המילה מהכלל אל היחיד. כיום, "גוי" הוא כל אדם לא-יהודי - יהיה ערבי או רוסי, אתיופי או אסקימוסי. תהום פעורה בין היהודים והגויים. בתורת ה"קבלה", שהשפעתה הולכת וגוברת בקרב הציבור הדתי בישראל, הגוי קרוב יותר לחיות מאשר לבני-אדם, שהם, כמובן, היהודים.

יש לזכור שה"הגדה" נולדה בפזורה היהודית, כאשר היהודים היו חסרי-ישע ולא יכלו להגשים את תאוות-הנקם שלהם. כאשר נקראת ה"הגדה" במדינת-ישראל החדשה, שיש לה צבא אדיר, היא מהווה מכשיר מסוכן מאוד: אין אמונה בגויים. כמה ימים אחרי גמר חג-הפסח חל יום-השואה. זהו יום של זיכרון קולקטיבי, המציף את כל כלי-התיקשורת במשך 30 שעות ויותר ודוחק כל נושא אחר הצידה.

עשרות טקסים ממלכתיים ממלאים את המירקעים. כל מקומות הבילוי סגורים. ב-10 בבוקר עומדת כל הארץ דום, כל איש קופא במקומו.

כשישה מיליון יהודים הושמדו על-ידי הנאצים. חלקם נורו על-ידי יחידות הס"ס, חלקם נחנקו בתאי-הגאזים במיפעלי ההשמדה, חלקם גוועו מרעב וממחלות בגטאות הסגורים. לא היה זה רצח-העם היחידי במאה ה-20, וגם לא רצח-העם היחידי שביצעו הנאצים. אבל היהודים מקפידים באדיקות על הייחוד המוחלט של השמדת היהודים, ולא בלי צדק.

העלאת זכר השואה אחרי 56 שנים ויותר נחשבת כמילוי חובה מוסרית כלפי הקורבנות, אבל זהו גם מכשיר תעמולתי ופוליטי אדיר. היא אומרת לילד היהודי: כל עמי העולם היו שותפים לשואה. מי שלא רצח, סייע לרוצחים. ומי שלא סייע, שתק. השואה אמנם מיוחדת במינה, אבל היא רק חוליה אחת בשרשרת ארוכה של רדיפות. חוליה אחת ולא אחרונה. גם יהודי היושב היום לבטח במיאמי יודע בליבו שמחר זה יכול לקרות גם לו. לכן כדאי לו לתמוך בישראל, מדינת-המיפלט. אין אין אמונה בגויים.

הפרופסור ישעיהו ליבוביץ, איש דתי, אמר שהדת היהודית מתה, והשואה היא הדת החדשה המלכדת את היהודים בעולם כולו. שהרי כל יהודי - גם מי שחי אז בפלשתינה, במארוקו או בקנדה - יודע שאילו נפל בידי הנאצים, היה גם הוא נשלח לתאי-הגאזים.

מבחינה פוליטית, זכר השואה הוא מכשיר אדיר. הפלסטינים, כך מבהירים לנו, אינם מתקוממים נגד הכיבוש הישראלי, אלא ממשיכים במעשי הנאצים. יאסר ערפאת הוא ממשיכו של היטלר, כמו גמאל עבד-אל-נאצר לפניו. אחרי מה שקרה ליהודים בשואה, מותר לישראל, "מדינת הקורבנות", לעשות כל מעשה, אכזרי ככל שיהיה, כדי להגן על שארית-הפליטה ולמנוע שואה שניה. לזרים אסור למתוח שום ביקורת על מעשי ישראל. מי שמותח ביקורת הוא אנטישמי, שותף לנאצים.

שבוע אחרי יום-השואה באה הנחמה הגדולה. אחרי העבדות במצריים באה הגאולה בארץ המובטחת. זה היה נס. אחרי השואה קמה מדינת-ישראל, וגם זה היה נס. אבל בין שואה לתקומה יש יום המוקדש למחיר. יום האזכרה לחללי צה"ל משתף כל ילד בישראל באבל על מי שמסרו את נפשם למען המדינה. שוב קופא כל אדם ישראלי במקומו והעם כולו עומד דום בהישמע צפירות האזעקה. כשם שקמו לכלותנו בכל דור ודור, כך קמו הערבים עלינו לכלותנו כאשר הקמנו סוף-סוף את מדינתנו. ומאז ועד עתה קמו עלינו שוב ושוב. מתוך הגנה עצמית יצאנו למילחמה אחרי מילחמה. בתי-הקברות הצבאיים התמלאו וממשיכים להתרחב. הנה מוטלות גופותיהם, בשורות ארוכות-ארוכות.

ואז, בערב, הסוף של יום-האזכרה מכניס את יום-העצמאות - יום הגאולה המופלאה, יום ניצחוננו, היום שבו עמדנו, מעטים מול רבים, ו יכולנו להם. שוב הבסנו את מי שקמו עלינו לכלותנו, שוב שפך אלוהים את חמתו על הגויים, שוב אנחנו מוכנים, מאוחדים וצודקים, להדוף את הפוגרום הבא, למגר את היטלר החדש. וכמו שאומר השיר הישראלי העליז: "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה."

מורים והורים יודעים שילדי הכיתות הנמוכות מבלבלים את כל ימי החג והאבל, בלי יכולת להפריד בין המוקדם והמאוחר. אין הם יודעים מי מבין רודפי ישראל קדמו למי: היוונים (חג החנוכה), האנגלים (יום העצמאות), הבבלים (ט' באב), הנאצים (יום השואה), המצרים (חג הפסח), הערבים (יום הזיכרון), הרומאים (גם ט' באב). הכל מתבלבל. הכל מתמזג בסיפור אחד. כולם גויים רשעים. עולמם הרוחני של אריאל שרון, שימעון פרס ועובדיה יוסף עוצב בסדנה זו כעולמם של שאר הישראלים.

כך קשורה ישראל בעבותות של ברזל למיתוס היהודי, הצופה אחורה, ו אינה מסוגלת לנהוג כמדינה מודרנית, הצופה קדימה והמסוגלת לעשות שלום, להסתדר עם שכנותיה, למצוא את מקומה בעולם של המאה ה-21.