שני מתאגרפים נכנסים לזירה. אחד אלוף במישקל כבד. יריבו בעל מישקל נוצה. הכל מצפים לנוק-אאוט בתחילת הסיבוב הראשון.

אבל הסיבוב הראשון מסתיים – ונוק-אאוט אין. הסיבוב השני מסתיים – אין נוק-אאוט. כאשר המתאגרף הקל עומד על רגליו גם בסיבוב השלישי והרביעי, ברור שהוא המנצח. לא בנוק-אאוט, אפילו לא בנקודות, אלא פשוט מפני שהוא ממשיך לעמוד ולהילחם מול יריב שכזה.

זהו מצב העימות הנוכחי בין צה"ל והאוכלוסייה הפלסטינית. צה"ל האדיר לא הצליח לשבור את ההתקוממות. הוא ניסה את הכל – מסוקים, טנקים, תותחים, חיסולים, השמדת שכונה, סגר, כתר, הריסת בתים, עקירת מטעים – והפלסטינים ממשיכים לעמוד על רגליהם ולהילחם, זה החודש השביעי.

ממשלת שרון-פרס נהנית במאבק זה מתמיכה גורפת של ארצות-הברית, המעניקה לה נשק וכסף ומפעילה למענה את הווטו שלה במועצת-הביטחון. (נציג אירופי אמר שישראל היא למעשה החברה הקבועה החמישית במועצה, בעלת זכות-וטו). אירופה משלמת קצת מס-שפתיים לפלסטינים, וזה הכל.

המישטרים הערביים, הסמוכים על השולחן האמריקאי, מסתפקים גם הם במילים יפות. בישראל עצמה מגוייסת התיקשורת כמעט מקיר אל קיר, בפועל אין שום אופוזיציה, וחוץ מקבוצות-שלום קטנות, המוחרמות על-ידי התיקשורת, אין גם שום מחאה.

האם הפלסטינים הם חסרי-אונים מול היתרון העצום הזה של ממשלת שרון-פרס? לאו דווקא. הם תולים את תיקוותם בכמה גורמים.

ראשית: האינתיפאדה עצמה. להפתעת האלופים והפרשנים למיניהם, האוכלוסיה הפלסטינית אינה נשברת, למרות המכות הנוראות הניתכות עליה. הכלכלה הרוסה, החיים הפכו לגיהינום, אך הציבור הפלסטיני מקיר אל קיר ממשיך לתמוך במאבק. היה מי שהגדיר פעם את ההתנגשות ההיסטורית בין שני עמינו כ"מאבק בין תנועה שאי-אפשר לעצרה ובין גוש שאי-אפשר להזיזו." האינתיפאדה הפכה למילחמת-התשה. במילחמה כזאת בין כובש ונכבש, המוראל של הנכבש חזק יותר, מפני שהוא לוחם על עצם קיומו. נפוליון קבע: "במילחמה, גורמים מוראליים מהווים שלושה רבעים, ומאזן הכוחות המוחשיים רק את הרבע הנותר."

ונתן אלתרמן כתב: "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו." גם ישראל משלמת מחיר עצום (שאיש בישראל אינו מעז לחשב אותו), הן מבחינת כלכלית, הן מבחינת הנזק הגדול לאיכות צה"ל. אין לדעת מתי תגבר העייפות הישראלית על החשק להמשיך.

קרוב לוודאי שזה יקרה לפני שהפלסטינים ירימו ידיים. שנית: ההמונים הערביים. אמנם, המישטרים הערביים אינם מתכוונים לנקוף אצבע למען הפלסטיניים. אין הם יכולים להרשות לעצמם להרגיז את האמריקאים, המקיימים אותם בכספם. אך המצב בקרב האינטלקטואלים וההמונים שונה לגמרי. שם גואה האהדה לפלסטינים. זה לא מטריד עדיין את המלכים והנשיאים. אך אם יקרה משהו שיתסיס את ההמונים במידה שיסכן את יציבות המישטרים, המצב ישתנה לפתע מן הקצה אל הקצה. בכל המדינות הערביות יש אופוזיציות לאומיות ואיסלאמיות, המחכות רק להזדמנות. אם תעשה ישראל – ולוא בטעות - מעשה כמו טבח כפר-כנה או פגיעה בהר-הבית, תהיה התפוצצות.

כאשר שוחחתי לפני כמה ימים עם יאסר ערפאת ברמאללה, התרשמתי שהוא תולה תיקוות רבות בתמיכת הערבים. הוא ציין שבמרוקו השתתפו מיליון בני-אדם בהפגנה אחת. בסעודיה התקיימה בפעם הראשונה הפגנה בכלל, והפגנת נשים בפרט. אפילו בעומאן הרחוקה נערכו הפגנות-זעם. נדמה שהכל מחכים למעשה הברוטלי של שרון, שיפוצץ את המצב.

שלישית: יש גבול גם לתמיכה המוחלטת של אמריקה בשרון-פרס. בעיני הפלסטינים, מימשל בוש הוא הגרוע ביותר שהיה אי-פעם. אך יש לו קו אדום ברור: הנפט. אם תהיה התפוצצות בעולם הערבי, ואם מלכים והנשיאים יתחילו לשגר מיבזקי אס-או-אס, תרד יד-הברזל האמריקאית על שרון ושות'.

בינתיים, בשבוע ה-29 של הקרב, אין נוק-אאוט.