הסיפור מזכיר סרט על המאפיה. ראשי שתי "מישפחות" נפגשים וכורתים ברית-שלום ביניהם. בתום הפגישה הם מתחבקים ומתנשקים. בדרך חזרה אורבים "חיילי" המישפחה האחת למישפחה השניה ומחסלים אותה. זה קרה השבוע בישראל. ולא במאפיה. את הגירסה הפלסטינית של האירוע שמענו מפי יאסר ערפאת, כאשר ביקרה אצלו מישלחת של "גוש שלום" ביום השישי ברמאללה. הוא רתח עדיין מזעם. "זה היה אמבוש (מארב) מתוכנן," טען.

וזה סיפור המעשה: ביום הרביעי לחצו האמריקאים על הרשות הפלסטינית לקיים מיפגש בדרג עליון "לתיאום ביטחוני". איש מבין המפקדים הפלסטיניים לא רצה להשתתף. הם חששו מפני תגובת הרחוב הפלסטיני, בשעה שישראל "מחסלת" פעילים פלסטיניים, מפציצה את הערים הפלסטיניות במסוקים ובטנקים, הורסת בתים ועוקרת עצים בסיטונות. יאסר ערפאת ציווה על המפקדים הפלסטיניים להשתתף בפגישה. היא נערכה (למרות ההכחשות) בבית השגריר האמריקאי בהרצליה. מכוניות השגרירות אספו את שלושת ראשי כוחות-הביטחון ברצועת-עזה – אמין אל-הינדי, מוחמד דחלאן ועבד-אל-ראזק מג'יידה – ממחסום ארז. אחרי הפגישה, שבה לא הושג הסכם, החזירו מכוניות השגרירות האמריקאית את השלושה ושומרי-ראשם למחסום.

בארז יש מחסום ישראלי ומחסום פלסטיני, במרחק של כמאה מטר זה מזה, וביניהם יש ללכת ברגל. כל השטח מואר היטב, ושולטים בו מיגדלי-שמירה של צה"ל המצוידים במיקלעים. חברי המישלחת הפלסטינית ירדו מהמכוניות האמריקאיות בצד הישראלי, ופסעו לאורך המסלול המואר לעבר המחסום הפלסטיני. שם המתינו להם מכוניותיהם. אך בטרם הספיקו להיכנס למכוניות ניתכה עליהם אש מכמה כיוונים. חברי המישלחת תפסו מחסה, בשעה ששומריהם השיבו אש. שלושה מהם נפצעו.

החל קרב יריות, שנמשך זמן רב. חברי המישלחת הזעיקו בטלפון הסלולארי את ערפאת ברמאללה.

זה פתח בסיבוב קדחתני של שיחות-טלפון – עם המלך עבדאללה, הנשיא מובארק, האיחוד האירופי ושר-החוץ האמריקאי. קולין פאוול התקשר מיד עם אריאל שרון ודיבר איתו, כנראה, בשפה קשה. ההתקפה נמשכה כל אותו הזמן. בפקודת שרון נפסקה האש.

בתיקשורת הישראלית המגוייסת התייחסו לעניין – אם בכלל - כאל תקרית שולית. למה מה, הרי כל הזמן יורים. דובר צה"ל, בעל הדמיון הסיפרותי המפותח, הגיע הפעם לשיא חדש של כושר-המצאה. הוא סיפר ששומרי-הראש הפלסטינים פתחו באש על החיילים. כלומר, הם ירו בשטח המואר באור-יקרות והנשלט על-ידי מיגדלי-השמירה הצה"ליים, תוך סיכון חייהם של שלושת המפקדים אשר על שלומם הם מופקדים. אפילו פתי לא יאמין.

למעשה יש רק שלושה הסברים אפשריים, וכל אחד מהם מבהיל יותר מקודמו:

אפשרות א': החיילים במקום סתם פתחו באש, למרות שידעו היטב (ואי-אפשר היה שלא לדעת) שזוהי שיירה של בכירים פלסטיניים. אילו זה היה באמת קורה כך, זה היה מעיד על התמוטטות המישמעת, השתלטות ההפקרות והתפרקות צה"ל כצבא סדיר.

אפשרות ב': מפקד מקומי, ברמה של סגן-אלוף עד אלוף, נקט יוזמה ופתח בתקרית, ביודעו היטב שהוא מסבך את המדינה בפרשה בינלאומית חמורה. אילו זה היה נכון, זה היה אומר שהימין הקיצוני והמתנחלים כבר הספיקו להסתנן לדרגות בכירות בצה"ל ועורכים פרובוקציות מחושבות. זו סכנה חמורה יותר אף מיגאל עמיר שני.

אפשרות ג': היוזמה היתה של הדרג הבכיר ביותר: הרמטכ"ל שאול מופז. זוהי דעתו של יאסר ערפאת. אילו זה היה כך, היינו כולנו צריכים להיחרד עד לשד עצמותינו. כי פירוש הדבר שהרמטכ"ל הוא הקובע עכשיו את גורל המדינה, ושהוא מצפצף על אריאל שרון – כמו שהוא ציפצף, כפי שהודה השבוע בעצמו, על אהוד ברק.

מעולם לא עמד בראש צה"ל אדם פוליטי יותר משאול מופז. באחד ממבול הראיונות שלו אמר השבוע ש"למדינה יש צבא" ולא ש"לצבא יש מדינה". (רמז לאימרתו המפורסמת של אונורה מיראבו, מראשי המהפכה הצרפתית, כי "פרוסיה איננה מדינה שיש לה צבא, אלא צבא שיש לו מדינה.") חוששני מאוד שאצלנו המצב דומה. בוודאי, איננו רפובליקה של בננות. אין אצלנו מהפכות צבאיות כמו בארגנטינה ובניגריה. אצלנו המצב יותר מסובך. רוב הקצינים הבכירים (לא כולם) מהווים חבורה שחבריה דבוקים זה בזה, בעלת השקפת-עולם משותפת, ימנית-ביטחוניסטית-התנחלותית. זוהי, למעשה, מיפלגת-על, החולשת על הליכוד ומיפלגת-העבודה גם יחד. משום כך אין כמעט הבדל בין שתי המיפלגות האלה, וכל קצין בכיר הפורש מהצבא ומחפש עמדה פוליטית יכול לבחור בין שתי המיפלגות (כפי שעשו וייצמן, מרדכי, ברק ועשרות אחרים), כשהבחירה הסופית היא קארייריסטית ודי מקרית. במדינות הדמוקרטיות, עצם נוכחותו של גנרל בממשלה היא תופעה נדירה. אצלנו יש בממשלה הנוכחית חמישה גנרלים (שרון, בן-אליעזר, סנה, וילנאי, זאבי). בהתמודדות האחרונה על ראשות הממשלה השתתפו שלושה גנרלים: ברק, שרון ומרדכי.

מבין הרמטכ"לים של צה"ל, הרוב הגדול הפכו לשרים בממשלות (ידין, דיין, רבין, בר-לב, גור, איתן וברק), ושניים מהם הפכו לראשי-ממשלה. מאז שילטון בגין, הרמטכ"ל משתתף בישיבות הממשלה, כדבר מובן מאליו – דבר שאינו קיים במדינה דמוקרטית אף בעיתות מילחמה לחיים ולמוות. ההבדלים הרעיוניים בין הגנרלים זניחים. המעבר החלק מברק לשרון מוכיח שמפת-הסיפוחים של כולם כמעט זהה. מתי פלד, שהפך לאיש-שלום מובהק, נשאר חריג. לא תהיה הפיכה צבאית בישראל – פשוט אין בה צורך. איש כמו מופז יכול להכין לעצמו בשקט את מקומו כיורשו-מדיחו של אריאל שרון, המוצג על-ידו כחלשלוש. לשם כך צריך להכין אגדה חדשה של "תקיעת סכין בגב" – הסיפור על הפוליטיקאים שאינם מאפשרים לצבא לנצח. הסיפור הזה נולד בגרמניה אחרי מילחמת-העולם הראשונה, אך הוא חזר מאז פעמים רבות, כמו בוויאט-נאם ובאלג'יריה. תמיד עמד הצבא או-טו-טו לנצח, ורק הפוליטיקאים

המושחתים הפריעו לו וגרמו לתבוסה.בלי חקירה יסודית לא נדע מה בדיוק קרה במחסום-ארז. וחקירה אמיתית, בלתי-תלויה, לא תהיה.