מנהיג אנטישמי צרפתי ביקש לפני שנים להיפגש עם ידידי עיצאם סרטאווי, נציגו של יאסר ערפאת בפאריס. הוא הציע לו את עזרת האנטישמים במאבק נגד ישראל. סרטאווי שיסע את דבריו באמצע: "אדוני," אמר לו, "קח את התיק שלך והסתלק מכאן. איננו רוצים בעזרת אנשים כמוך!"

"האיש הזה פשוט הגעיל אותי," אמר, כשסיפר לי על כך למחרת היום. נזכרתי בכך, כאשר קראתי את גילוי-הדעת של קבוצת אנשי-הרוח הערביים, ששיכנעה את ממשלת לבנון לבטל את כנס מכחישי-השואה בביירות. בין החותמים היו מחמוד דרוויש, המשורר הלאומי הפלסטיני, אדוארד סעיד הפרופסור הפלסטיני-אמריקאי הנודע, אדוניס, המשורר הלבנוני הדגול, ואישים בעלי-שם אחרים בעולם הערבי.

היתה זאת סטירת-לחי מצלצלת לאנטישמים. אלה מבקשים זה עשרות שנים להתלבש על המאבק הלאומי הפלסטיני, וסיבתם עימם: מאז השואה, האנטישמיות אינה מכובדת. לעומת זאת, מילחמת-השיחרור הפלסטינית מכובדת מאוד בקרב האנושות הנאורה.

גם בצד הפלסטיני רב הפיתוי לקבל את היד המושטת. "האויב של אויבי הוא ידידי," אומר הפיתגם. האנטישמים לוחמים ביהודים, היהודים תומכים במדינת ישראל, וזו לוחמת בפלסטינים. המסקנה כאילו מתבקשת – אבל היא כוזבת לחלוטין. כי מבחינה אובייקטיבית, אין אויב גדול יותר לפלסטינים מאשר האנטישמיות. התנועה הציונית כולה קמה כתגובה על האנטישמיות. פרשת דרייפוס דחפה את הרצל לכתוב את "מדינת היהודים". האנטישמיות, שדבקה בכל התנועות הלאומיות באירופה, מנעה את התבוללות היהודים במיסגרות הלאומיות, ושיכנעה אותם להקים תנועת לאומית יהודית נפרדת. לולא האנטישמיות לא היו ביל"ו, העליה השניה וגלי-ההגירה שבאו לארץ מאז.

השואה לא יצרה את המיפעל הציונות, אבל היא נתנה לו דחיפה אדירה. לולא ההתעוררות (המאוחרת) של מצפון העולם, לא היתה קמה מדינת-ישראל בשעה שקמה ובצורה שקמה.

בשנים האחרונים היינו עדים לעליה האדירה מברית-המועצות לשעבר, עליה שנדחפה בעיקר על-די האנטישמיות הרוסית. ההיסטוריון אייזק דויטשר הישווה פעם את הסיכסוך שלנו למיקרהו של אדם הקופץ מהחלון של דירה בוערת, ונוחת על ראשו של עובר-אורח ברחוב. לולא קפצו היהודים מהדירה האירופית הבוערת, לא היו נוחתים על ראשו של העם הפלסטיני.

מבחינה זו שונה המאבק הפלסטיני מכל מאבק אחר לשיחרור לאומי. כאשר התקוממו השחורים בדרום-אפריקה, תיעב העולם כולו את שילטון האפארטהייד. כל העמים שמרדו בשילטון קולוניאלי ידעו כי הם יכולים לסמוך על תמיכת אנשי-המוסר בעולם. ואילו הפלסטינים נאלצו להילחם בקורבנות-השואה, שנהנו מאהדה עולמית. הפלסטינים הם "הקורבנות של הקורבנות", כפי שנאמר לא-אחת.

כל ממשלות ישראל ניצלו את זכר השואה כדי לרכוש את אהדת העולם נגד הפלסטינים. בגין כינה את ערפאת "היטלר ערבי", וגם בימינו משמשת השואה מכשיר להשתקת כל ביקורת על ישראל באירופה. כל מדינאי זר, הבא לישראל כדי להטיף לה מוסר, נלקח קודם כל ל"יד ושם".

אין זה פלא שהפלסטינים רואים בעניין השואה מכשיר המכוון נגדם, עד כדי כך שרבים מהם רואים את השואה כולה באור זה. אולי זה טבעי, אבל זה לא חכם. אדוארד סעיד אמר לפלסטינים, שלעולם לא יבינו את מעשי ישראל אם לא ילמדו את תולדות השואה. זו עצה חכמה מאוד. בלי הבנת האנטישמיות בכלל והשואה בפרט, אי-אפשר להבין את התנהגות הישראלים, כשם שבלי הבנת הגירוש הפלסטיני והכיבוש המתמשך אי-אפשר להבין את התנהגות הפלסטינים. אי-אפשר להשוות את רצח המיליונים לגירוש מאות האלפים – אבל אסון הוא אסון וכאב הוא כאב. טוב שהעולם הערבי אמר למכחישי השואה, כפי שאמר סרטאווי לאורחו: "קחו את התיק שלכם והסתלקו."