הייאוש מציף חלקים גדולים וטובים של הציבור הישראלי. הגורם העיקרי לכך אינו רק עצם עלייתו לשילטון של אריאל שרון, איש-הדמים, אלא העדר כל שביב של תיקווה לשינוי המצב. מיפלגת-העבודה הפכה לסייענית של שרון, ראשיה הם דובריו היעילים ביותר. יריבי שימעון פרס במיפלגה, אברהם בורג וחיים רמון, אינם נבדלים ממנו בהתבטאויותיהם.

מרצ, שנותרה באופוזיציה, הפכה מזמן למיפלגתו של איש אחד, והאיש הזה רחוק מלהיות מנהיג-שלום עקבי ואמיץ. בשעה שהכיבוש הופך את השטחים הפלסטיניים לגיהינום, אין מרצ משמיעה אפילו קול ענות חלושה של התנגדות. אמנם, יש במיפלגה זו אנשים יקרים רבים, אבל המיפלגה משתיקה ומשתקת אותם.

יש בשטח תנועות-שלום אמיצות, שלא קיפלו את דגלן והפועלות יום-יום. אולם התיקשורת המגוייסת כולה עושה יד אחת כדי להעלים אותנו. הפגנותינו אינן מדווחות, אנשינו אינם מרואיינים, גילויי-הדעת שלנו אינם מתפרסמים, אלא במודעות בתשלום (וכסף אין). חלק גדול מהציבור הישראלי והפלסטיני, וכמובן הבינלאומי, כלל אינו יודע על קיום התנועות האלה ופעולותיהן. כך, בפעם הראשונה זה שנים רבות, נראה לאזרח הנאור, שוחר-השלום, שאין שום סיכוי לשינוי, כאילו סיכויי השלום נעלמו לצמיתות, ולא צפוי אלא ים של דם ודמעות. במצב כזה, טבעי לחפש פתח להימלטות. הדרך הפשוטה ביותר היא להגר מהארץ. רבים עושים זאת, בשקט ובלי תרועות. מי שיכול, קונה דירה בחו"ל, "כהשקעה". עוברים "זמנית" או "חלקית", משאירים כתובת בארץ, חוזרים לביקורים תכופים. דרך אחרת היא "ההגירה הפנימית" (מושג שנולד בגרמניה הנאצית). פורשים מהכל. פונים עורף ל"פוליטיקה". לא רואים חדשות בטלוויזיה. לא קוראים עיתונים כלל. מקשיבים ברדיו רק ל"קול המוסיקה".

יש גם דרך שלישית, של אינטלקטואלים, אנשים בעלי אידיאלים ומחשבה. אלה מחפשים מיפלט בעולם הרעיונות. אחדים, ודווקא מבין חריפי-השכל וטהורי-הלב, מעלים מחדש רעיון שנראה כאילו ירד מהפרק מזמן: רעיון המדינה הדו-לאומית. ההיסטוריה מראה שבתקופות של ייאוש צצות תורות משיחיות. אני סבור שתחיית הרעיון הדו-לאומי היא דוגמה לכך. זהו רעיון יפה, יש בו הרבה אצילות-נפש ואמונה באדם, אבל הוא רעיון "לימות המשיח" – רעיון שאם יש לו בכלל סיכוי להתגשם, הרי זה בעוד מאה שנים. בינתיים זוהי צורה של אסקפיזם.

הרעיון הדו-לאומי אומר שהארץ בין הים והירדן – פלסטין / ארץ-ישראל – תהיה שוב מדינה אחת, כפי שהיתה בימי המנדאט, ובה יחיו ישראלים ופלסטינים, יהודים וערבים ביחד כאזרחים שווי-זכויות. הסידורים הטכניים – מישטר "דו-לאומי" ו/או "אזרחי" - הם בעיה מישנית.

קצת מוזר שחזון אידיאליסטי זה חוגג דווקא אחרי שהוא נכשל לחלוטין בכל רחבי העולם. ברית-המועצות הרב-לאומית התפרקה, ועכשיו גם קיום הפדרציה הרוסית הרב-לאומית נתון בסכנה (צ'צ'ניה). לא רק יוגוסלביה התפרקה, אלא שגם בוסניה התפרקה, סרביה התפרקה (קוסובו), שלמות מקדוניה בספק. קנדה השלמה מתנדנדת זה הרבה שנים. קפריסין השלמה, בעלת החוקה הדו-לאומית לתיפארת, הפכה לזיכרון רחוק. והרשימה ארוכה: אינדונזיה, הפיליפינים, ספרד ועוד ועוד. ולא נדבר על לבנון השכנה.

אבל אין צורך לנדוד למרחקים. די לנו במציאות שלנו. הסיכסוך הישראלי-פלסטיני הוא, ביסודו של דבר, התנגשות בין התנועה הציונית והתנועה הלאומית הערבית-הפלסטינית. אחרי 100 וכמה שנים, הציונות רחוקה מלהיות גמורה. היא במלוא תנופתה ההתקפית, תנופה של כיבוש, התפשטות והתנחלות. ואילו בצד הפלסטיני גוברת ומתעמקת הלאומיות (גם בצביון האיסלאמי) משאהיד לשאהיד. דרוש להט כמעט-דתי כדי להאמין ששני עמים לאומניים אלה יעברו כאילו בן-לילה מאיבה טוטאלית לשלום טוטאלי, עד כדי ויתור גמור על הנאראטיב הלאומי שלהם ונכונות לחיות בצוותא כאזרחים. אפשר להציג כאן שלוש שאלות מכריעות:

• האם שני הצדדים יקבלו פיתרון זה?
• האם מדינה דו-לאומית יכולה לתפקד?
• האם היא תשים קץ לסיכסוך?

אני משיב על שלוש השאלות בלאו מוחלט. אין שום סיכוי שהדור הזה והדור הבא בישראל יקבלו פיתרון כזה, הנוגד באופן מוחלט את המיתוס והאתוס של ישראל. המדינה הוקמה כדי שהיהודים – או חלק מהם – יוכלו לקחת את גורלם בידיהם. מדינה דו-לאומית פירושה חיסול השאיפה הזאת, ולמעשה חיסול מדינת ישראל. וזאת לא כתוצאה ממפלה צבאית מוחצת, אלא מתוך רצון חופשי.

ובצד הפלסטיני? יש פלסטינים המדברים בכיסופים על המדינה הדו-לאומית, אך נראה לי שלחלק מהם זוהי רק מילת-צופן לפירוק מדינת-ישראל. הם חולמים על שיבה לימי המנדט, שבהם קיווה הרוב הערבי לשלוט על המיעוט היהודי. אך אני משוכנע שהרוב הגדול של בני העם הפלסטיני רוצה לחיות סוף-סוף במדינה לאומית משלו, תחת דיגלו וממשלתו, ככל עם אחר.

אין כמעט מדינה רב-לאומית המתפקדת כראוי. (את שווייץ כבר הזכרנו?) כי תיפקוד כזה מחייב אחת מן השתיים: או שכל הצדדים יתעלו לגמרי מעל לזהותם הלאומית, או שהלאומים במדינה יהיו שווים בדיוק בעוצמתם הכלכלית והמדינית. ההיפך נכון אצלנו. יש אי-שיוויון משווע בכוחם של הישראלים והפלסטינים בכל התחומים. הדיס-פרופורציה היא אדירה. במדינה משותפת, אילו קמה, היו היהודים שולטים כמעט לחלוטין במשק ובכל שאר התחומים. מדינה דו-לאומית בימינו תהיה בפועל מדינת-כיבוש במסווה חדש. מסווה שינסה להסתיר מציאות של ניצול, דיכוי כלכלי וחברתי, וקרוב לוודאי גם פוליטי.

משום כך, אינני סבור שפיתרון כזה, אילו היה אפשרי, היה שם קץ לסיכסוך הלאומי. הוא היה רק מעביר אותו לפסים חדשים, ואולי חמורים ואלימים יותר. עם כל הצער, יש להגיע למסקנה שהפיתרון המעשי הוא, כפי שהיה מאז 1948, הפיתרון של "שתי מדינות לשני עמים". פיתרון אשר יתעל את הרגשות הלאומיים של שני העמים לתוך מיסגרות מעשיות סבירות, שיאפשרו דו-קיום, שיתוף-פעולה ובסופו של דבר התפייסות אמיתית. (לפי הסדר הזה!) העבר הקרוב מוכיח שגם זה קשה מאוד. יש להתגבר על הרבה פחד, שינאה, מיתוסים ודיעות קדומות כדי לאפשר גם פיתרון זה. אך מי שמתייאש משום-כך מפיתרון זה ומבקש להמירו בחזון הדו-לאומי דומה לאתלט המתייאש מריצת 100 מטר, ועל כן רוצה להצטרף למאראתון.

כאשר העלינו, חבריי ואני, את רעיון שתי המדינות בראשית שנות ה-50, לא דיברנו על "הפרדה". אנחנו שוללים מונח זה מכל וכל. כוונתנו לשתי מדינות שהגבול ביניהן פתוח לתנועת בני-אדם וסחורות (כמובן במיסגרת מוסכמת). אני בטוח שהתהליך הטבעי, בהתחשב בנתונים הגיאוגרפיים והפוליטיים, יוביל להתחברות אורגאנית, אולי במיסגרת פדרטיבית, ולאחר מכן לאיחוד מרחבי כדוגמת האיחוד האירופי.

בסופו של דבר יושג היעד: שנחיה יחד בשלום, זה לצד זה. יש המאמינים כי האוטופיה יכולה עד אז למלא תפקיד חיובי, כחזון המאיר את העתיד הרחוק. אבל האוטופיה אינה מתווה דרך מעשית. היא עלולה להסיח את הדעת מן המטרה המעשית, המיידית, שאם לא תושג, צפוי חורבן כללי. האוטופיה סוגרת את הדרך בפני הפיתרון הקרוב, שהוא הכרחי, מפני שבינתיים נוצרות עובדות בשטח שיחריבו כל אפשרות לפיתרון בכלל. האוטופיה, המבטיחה אור בקצה המינהרה, עלולה להכניס אותנו למינהרה הלא-נכונה. אני מקווה שהמאה ה-21 תביא לשינויים מפליגים בהתארגנות העולם ובדפוסי-החיים של העמים. אנחנו נשתתף בלב חפץ במיצעד האנושות. בהחלט לא נרצה לפגר בו. אך חוששני שגם לא נוכל להקדים אותו בדור אחד או שניים.