אני תקוע בפקק, בכניסה לירושלים, ואני רותח. אני רואה את מאות המכוניות מסביבי, התקועות כאן מדי יום בכניסה היחידה ל"בירת הנצח" – וגם בכניסה לתל-אביב ולחיפה. יש לי זמן, ומחשבתי נודדת אל עשרות הכבישים המצוינים, המודרניים, רבי-המסלולים ורחבי-הידיים, שנבנו לאורכה ולרוחבה של הגדה המערבית, ובכלל זה כביש רעים-ירושלים – שכולם עומדים עכשיו בשיממונם, ריקים לחלוטין.

אני חושב גם על הרכבת שאיננה – שערורייה בת שנים רבות. רכבת אחת היתה פותרת את כל הבעיה, אבל היא לא נסללה. לא היה כסף. היו מיליארדים שנשפכו להתנחלויות ולכבישים העוקפים, ולא נותר כסף לרכבת, מכשיר-תחבורה עממי הפועל גם במדינות הנחשלות ביותר.

איש אינו יודע איזה הון עתק השקיעה המדינה ב-33 השנים האחרונות בהתנחלויות. אי-אפשר לדעת, כי חלק גדול מהכסף הוסתר תמיד בסעיפי-תקציב שונים. בוודאי עשרות מיליארדים. אולי מאות מיליארדים. אותם המיליארדים שהיו דרושים לבניית תשתית תעשייתית מוצקה שתספק עבודה, להקמת בתי-החולים, בתי-ספר משוכללים לכל תושבי המדינה ואוניברסיטות. בכסף המושקע בהתנחלות בינונית אחת אפשר לבנות כמה בתי-חולים, ושום סבתא לא היתה שוכבת במיסדרון. אף אחד אינו מעז לדבר על כך בגלוי. הדמגוגים ה"חברתיים" והפוליטיקאים שבנו את הקריירות שלנם על "שכבות המצוקה" – איש מהם אינו מעז לקרוא לדברים בשמם: שהגידול המחפיר הזה יונק את לשד הגוף. ההתנחלויות הורידו את המדינה המפוארת שלנו בתחומים רבים לדרגת העולם השלישי.

פרדוקס ישראלי: דווקא הקורבנות של התופעה הזאת – המובטלים של אופקים, החולים של ירוחם, הנכים של אשקלון – הם-הם החסידים הנלהבים ביותר של המישטר הלאומני המטפח את ההתנחלויות. אבל הכספים שנגזלו מהפיתוח והרווחה הם רק חלק קטן מן ההוצאה הלאומית על ההתנחלויות. הצורך לשמור על ההתנחלויות בולע חלק אדיר מתקציב-הביטחון הענקי של המדינה. כרגע מרותק צה"ל כמעט כולו למשימה זו, המילואימניקים נלקחים מהמשרדים ומהמפעלים כדי להגן על נצרים, כפר-דרום ועשרות האחרות, התנחלויות קטנטנות בלב האוכלוסיה הפלסטינית הצפופה. "סגר", "כתר" ושאר ההמצאות, שבאו להגן על המתנחלים, הופכים אותנו למדינה מצורעת בעיני העולם. גם זה לא כל הסיפור. רחוק מזה. ההתנחלויות הן הגורם העיקרי המונע שלום בינינו ובין העולם הערבי. בגללן אין ממשלות ישראל מעזות לחזור לקו הירוק – הדרישה הצנועה למדי של הפלסטינים, אחרי שכבר ויתרו על % 78 של פלסטין ההיסטורית שנכבשו על-ידינו ב-1948. בגלל ההתנחלויות אי-אפשר לקבוע גבול, אי-אפשר להגיע לשלום קבע. שאר הבעיות – הר-הבית, בעיית-הפליטים – היו מוצאות את פיתרונן במוקדם או במאוחר, אילו נפתרה הבעייה המרכזית הזאת. בהעדר שלום נמשך הכיבוש, ולהיפך. העם הפלסטיני מתקומם נגד הכיבוש, וכך עשה ועושה כל עם אחר. שום צבא בעולם איננו מסוגל לשים קץ להתקוממות כזאת. לכן מחפשת צמרת הצבא – במודע או שלא במודע – את העימות שהיא מסוגלת לעמוד בו: המילחמה. בהנהגת שרון אנחנו מידרדרים באיטיות אך בביטחה למילחמה כללית. השבוע שמענו תיפופי-מילחמה בגלל צינור בקוטר 10 ס"מ על גדת החצבני. במילחמה הבאה יופעלו, בלי כל ספק, טילים הנושאים גזים וחיידקים. האוכלוסיה האזרחית תסבול כפי שלא סבלה מעולם.

בין ראשי-הצבא והמתנחלים נוצרה מזמן סימביוזה – כשהאלופים רואים את עצמם בעיקר כפטרוני ההתנחלויות, והצבא הופך יותר ויותר מ"צבא קטן וחכם", הערוך למילחמה להגנה על המדינה, למיליציה קולוניאלית להגנה על המתנחלים. הוא מנוכר יותר ויותר מחלקים גדולים של הציבור. הטובים והמוכשרים הולכים להיי-טק ולאוניברסיטות, את מקומם תופסים קנאי ישיבות-ההסדר, מין מהדורה מודרנית של מיסדר-הטמפלרים של הצלבנים.

שאלה פשוטה: מתי החליטה מדינת-ישראל ביודעין להקריב את עצמה על מזבח זה? מתי הוצבה הברירה הזאת באופן ברור בפני הציבור? מתי קיבל הציבור, הכנסת או הממשלה את ההחלטה העקרונית לעלות על דרך זו? התשובה היא: מעולם לא. הדרך הזאת נכפתה על המדינה על-ידי כת משיחית-קנאית-לאומנית קטנה, שאליה הצטרפו ברבות הימים אופורטוניסטים, רודפי-בצע ושוחרי-וילות-חינם. הם גררו את המדינה לדרכם, צעד אחרי צעד, והם הקובעים עכשיו את גורל מדינת-ישראל. הזנב מכשכש בכלב.