ונציה שוקעת. שכיית-החמדה, שאין דומה ליופייה בעולם, הולכת ונעלמת. המדענים כבר מחשבים את המועד שבו ייסגרו הגלים מעל לעיר. אולם השקיעה היא כה איטית, עד כי תושביה כלל אינם חשים בה.

ישראל נתונה במצב דומה. ישראל שלנו, המדינה שהקמנו בזיעת אפנו ובדמנו, בכישרוננו ובחלומותינו, על חברתה ותרבותה ושפתה העברית החדשה, זו שהקסימה את העולם כולו בייחודה, הולכת ונעלמת. מדינה אחרת, מנוגדת, קמה במקומה. זו המשמעות האמיתית של התהליך שהגיע לשיאו בשבועות האחרונים. העיסה הדביקה של "האחדות" אינה צריכה להסתיר מעינינו את המתרחש מתחתיה. מהפכה אמיתית. זה שנים רתוקות עינינו למילחמת ישראל-פלסטין, המפילה קורבנות וקובעת גורלות. אך המילחמה הזאת אינה אלא חלק ממאבק הרבה יותר עמוק: המאבק על דמותה של מדינת-ישראל עצמה.

בשנים האחרונות זה הפך לאופנה לדבר על המאבק בין ירושלים ותל-אביב, על השסע בין דתיים וחילוניים, על העימות בין ימין ושמאל, על "מילחמת תרבות". אבל כל הדיבורים האופנתיים האלה מטשטשים את האמת במקום לחשוף אותה. האמת הפשוטה היא שזהו מאבק בין שתי מדינות שונות במהותן: מדינת ישראל מכאן ומדינה יהודית מכאן.

מאבק זה מלווה את המדינה מאז יומה הראשון, אבל הוא כוסה במעטה עבה של שקרים מוסכמים, הגדרות-סרק ודיבורים על "אחדות" ו"פיוס" ו"הידברות". סייע בכך בית-המישפט העליון שאימץ לעצמו את הפיקציה של "מדינה יהודית ודמוקרטית", שהיא דבר והיפוכו. אי-אפשר להציל את המדינה הישראלית מבלי לחשוף את הניגוד ולהשיג הכרעה ברורה. המדינה היהודית היא מדינה שאינה שייכת למקום ולסביבה, אלא ליישות עולמית הנקראת "העם היהודי". היא מבוססת על מיתוסים מלפי אלפי שנים, תוך התעלמות מהמציאות של הארץ בהווה. היא נושאת בליבה את זיכרונות הפזורה היהודית על עשרות דורות של רדיפות, החל בפוגרומים של המאה ה-14, עבור באינקוויזיציה הספרדית וכלה בשואה. היא כפופה לציוויים דתיים, שאותם מקבלים גם ה"חילונים" באיצטלה של "ערכים לאומיים". היא מסתגרת ומכונסת בתוך עצמה, שונאת-גויים (ובעיקר ערבים), פניה אל העבר וגבה אל העולם המודרני.

המדינה הישראלית אמורה היתה להיות מדינה מודרנית, פתוחה לעולם, משולבת בתרבות הכלל-אנושית ופועלת בתוכה. לא מנותקת מן העבר היהודי, אך מתייחסת אליו כאל נחלת העבר. התנ"ך הוא לגביה יצירה ספרותית אדירה, בית-האולפנה של השפה העברית, נכס כלל-אנושי. הדת היהודית היא לגביה יצירה מפוארת, ערש הדתות המונותיאיסטיות, שכל אדם חופשי להאמין בה כרצונו, בלי קשר למדינה. זוהי מדינה הקיימת למען אזרחיה, כאשר האזרחות – והיא לבדה – מגדירה את ישראליותם, כשם שאמריקאי הוא אזרח ארצות-הברית. מדינה פתוחה להשפעות תרבותיות, המשתתפת במאבקי האנושות – על הצלת כדור-הארץ, על שוויון המיגדרים, על גלובליזציה שיוויונית, על פרוק הנשק הגרעיני, על השלום.

השאיפה לשלום עם העם הפלסטיני ולהשתלבות במרחב השמי אינה אלא פועל-יוצא של ראייה זו של מהות המדינה והאינטרסים החיוניים שלה, ומבחינה זו היא שאיפה פטריוטית ישראלית, כשם שמילחמת-הנצח בערבים, המאפשרת טיהור אתני מתמשך, התפשטות והתנחלות, היא שאיפה פטריוטית יהודית.

בשנים האחרונות היה נדמה שהמדינה הישראלית הולכת ומתחזקת, ואילו המדינה היהודית הולכת ונמוגה. ישראל הכירה בעם הפלסטיני ובהנהגתו הלאומית. היא התחילה לקשור קשרים עם המרחב הערבי. היא הפכה למעצמה בשטח ההיי-טק. האינטרנט חשף את הנוער לרוחות רעננות מרחבי העולם. ציבור האזרחים הערביים הלך והשתלב במערכת הפוליטית. גלי העלייה העשירו והעמיקו את חיי התרבות והמדע. אפשר היה לחשוב שזהו תהליך פוליטי-חברתי בלתי-הפיך, בעל תאוצה גוברת. אבל היתה זאת התרשמות אופטימית ושאננה מדי. כל אותו זמן כירסמה התגובה הנגדית ביסודות המדינה, בגלל אי-הבהירות שבהגדרת המדינה מתחילתה.

עכשיו באה המהפכה הנגדית – ובגדול. לא במיקרה מסמל אותה אריאל שרון – אדם שנולד לתוך ההווי העברי החדש, אך שכל תפיסותיו הן של המדינה היהודית. "האחדות הלאומית" שקמה בחסותו אינה רק ברית צינית של רודפי כסאות ושררה, כפי שהיא נראית על פני השטח. זוהי ברית אמיתית של כל הכוחות של המהפכה הנגדית. מבחינה זו, ההבדלים בין פרס ושרון, רחבעם זאבי ודליה רבין-פילוסוף הם מזעריים, ולמעשה הם שייכים כולם למיפלגה אחת. גם רוב הסיעות שנשארו במיקרה באופוזיציה שייכות למיפלגה זו.

לימור ליבנת היא אמנם לא מאור הגולה, אבל כשהיא מדברת על החדרת "ערכים יהודיים וציוניים" למערכת-החינוך היא מבטאת את המהפכה הנגדית, כשם שפואד בן-אליעזר מבטא אותה בהחדרת הברוטליות לצה"ל. צה"ל עצמו, שקצין-התרבות הראשי שלו מגדיר חיילים לא-יהודים כנחותים, עבר את כל הדרך מצבא-הגנה-לישראל לצבא ישיבות-ההסדר.

"השמאל הציוני" התמוטט מפני שלא העז מעולם להכיר בניגוד הבסיסי בין שתי התפיסות. אין זה פלא שמנהיגיו הרוחניים, אנשים כמו עמוס עוז וא"ב יהושע, משולבים עכשיו במילחמה בפלסטינים, כשהם מנהלים את המערכה נגד שליטת הפלסטינים בהר-הבית. השקר המוסכם שעליו התבסס המחנה הזה, עוד מהימים כאשר הטיף "לציונות, לסוציאליזם ולאחוות-עמים" בשעה שהשתתף בשקיקה בגירוש הפלאחים מאדמתם, מתנקם בו עכשיו. "אנשי-רוח" שאינם חותרים ביושר אכזרי לחשיפת האמת נשברים ומתפוררים בשעת-מיבחן ונסחפים עם הזרם העכור.

הסכנה הכרוכה במהפכת-הנגד איומה ונוראה. השתלטותה על המדינה דומה להשתלטות הקנאים על היישוב היהודי לפני 2000 שנה, כאשר חיסלו את העילית המתקדמת והליברלית בירושלים והעלו את היישוב כולו על דרך ההתאבדות. ׂ אינני מאמין שזה יקרה לנו. מישטר המבוסס על ה"ערכים" של לימור ליבנת לא יחזיק מעמד במאה ה-21. המציאות תיטפח על פניה. אמנם, המהפכה-הנגדית הזאת עלולה להכניס אותנו למינהרה אפלה של הסלמת הסיכסוך הישראלי-פלסטיני ולגרום לנו נסיגה חמורה במערכות-הפנים, אבל היא תתנפץ על סלע המציאות העולמית והמרחבית. התרבות הישראלית לא תיכנע, ויש לה תאים רבים בדור הצעיר.

ונציה שוקעת – אבל המדענים כבר הכינו שם תוכניות נועזות לעצירת התהליך ולהיפוכו. גם אצלנו צריכים להתגבש הכוחות הישראליים, שיכינו כבר עכשיו את התוכניות לעצירת ההליכה-אחורה ולחידוש המיצעד אל המאה ה-21. יתכן שברבות הימים יתברר כי ממשלת שרון-פרס היתה הפירפור האחרון של הגטו היהודי.