פגשתי את יאסר ערפאת לראשונה בביירות הנצורה, ב-3 ביולי 1982. העיר היתה מכותרת מכל עבריה, מאות סוכנים של המוסד והפלנגות חיפשו את ערפאת כדי להרגו. מעטים האמינו שייצא חי מן העיר.

בראשית אותה מילחמה יכול היה בנקל להסתלק מהעיר. כל אחד היה מבין שמנהיג לאומי חייב לשמור על עצמו. בן-גוריון לא נשאר ב-1948 בירושלים הנצורה. אבל ערפאת נשאר עם לוחמיו. כשפגשתיו היה במצב-רוח מרומם, מצב דמוי-אויפוריה האופייני ללוחמים המאמינים שהם הולכים למות. אבל הוא יצא חי מביירות, בראש אנשיו.

כעבור שנה ומשהו פגשתי אותו בז'נבה, במושב מיוחד של העצרת הכללית של האו"ם שנערך לכבודו. החלפנו דברים, ושוב היה במצב-רוח מרומם. רק למחרת היום הבנתי את הסיבה: מייד אחרי פגישתנו טס ללבנון והתגנב בדרך-לא-דרך אל תוך טריפולי.

כוחות אש"ף בטריפולי היו נצורים אז בידי הסורים וסוכניהם. היה מנוי וגמור עם חאפז אל-אסד לחסל את ערפאת, אחת ולתמיד. כניסתו של ערפאת למלכודת זו מרצונו החופשי נראתה כמעשה-טרוף. אבל גם הפעם יצא משם חי, בראש אנשיו.

עכשיו נמצא ערפאת בעזה, המכותרת מכל העברים, ובישראל נערך דיון פומבי אם להרוג אותו או לא. המתנחלים תובעים זאת בפה מלא. הרמטכ"ל ועוזריו אובדי-העצות מאיימים בגלוי. כאשר מכריז מופז שהרשות הפלסטינית היא "יישות טרוריסטית", הוא מכשיר את הקרקע להריגת ערפאת ולחיסול הרשות. אם מישהו מצפה לכך שערפאת יברח כדי למלט את נפשו, הוא טועה. ערפאת יישאר עם לוחמיו בעזה. מופז ושותפיו החדשים – שרון, פרס בן-אליעזר - יצטרכו להחליט אם לנסות להרוג אותו או לא (באמצעות מסוקים, משת"פים או מסתערבים). נראה שמצב-רוחו של ערפאת מרומם. יתכן שישראל היא כיום המדינה היחידה בעולם, שבה נערך דיון פומבי על רצח מנהיג של עם אחר, שנבחר ברוב עצום בבחירות דמוקרטיות, תחת פיקוח בינלאומי. בארצות-הברית נחקק בשעתו חוק מיוחד, האוסר על כל שרותי המדינה לעסוק בהתנקשויות במנהיגים זרים. גם על פי החוק הבינלאומי זהו פשע-מילחמה. (בכלל, אחרי קבלת האמנה הבינלאומית החדשה נגד פשעי-מילחמה והתכונה להקמת בית-דין פלילי בינלאומי קבוע, כדאי לראשי המדינה וצה"ל לקחת גורם זה בחשבון בהחלטותיהם ובמעשיהם. אלופים בורונדיים, סרביים וקרואטיים כבר עומדים למישפט בינלאומי, וזה יקרה, כנראה, גם למילושביץ, שאריאל שרון תמך בו בשעתו.)

אבל נניח לרגע לשיקולים מוסריים ומישפטיים, חשובים ככל שיהיו. נתרכז בשיקול המדיני והצבאי. רצח ערפאת יכניס אותו לפנתיאון העולמי של לוחמי-השיחרור, שהנהיגו את עמיהם במשך עשרות שנים והקריבו את חייהם על מיזבח החרות. הוא ייזכר מאות בשנים אחרי ששאול מופז יצלול לתהומות הנשייה. דוגמתו האישית תחשל את עמו ותגביר שבעתיים את התקוממותו נגד הכיבוש. ערפאת המת יהיה הרבה יותר מסוכן לשילטון-הכיבוש מאשר ערפאת החי. יחד עם ערפאת ייקבר כל סיכוי לשלום. אין לערפאת יורש, שיהיה מסוגל (גם אילו היה רוצה) להעלות את עמו על דרך הפשרה וההתפייסות. שום אומה אינה סולחת על רצח מנהיגה, ואחרי מעשה כזה שום מנהיג פלסטיני לא יעז בכלל להעלות את המילה "סלאם" על דל שפתותיו. המילחמה עם העם הפלסטיני תתגבר ותתרחב, ובסופו של דבר תגרור למערבולת את כל ארצות-ערב ותביא להתערבות אמריקאית ובינלאומית. מאחורי ההצעה לרצוח את ערפאת מסתתרת תוכנית הרבה יותר חמורה: לגרום לתוהו-ובוהו, שיאפשר את כיבוש השטחים הפלסטיניים מחדש, והפעם תוך גירוש המוני של פלסטינים - ה"טרנספר" שעליו מדבר רחבעם זאבי בגלוי ושעליו חושבים השותפים בממשלה החדשה בסתר.

אני חש כאילו אני צופה בתוכנית-טלוויזיה מוקלטת, המתגלגלת אחורה. שרון מחזיר אותנו לימים שלפני-אוסלו. מופז מגלגל אותנו אחורה ל-1948. התקשורת כבר מדברת על "כנופיות", בסיגנון 1936. אבל אנחנו לא חיים ב-1936. אנחנו מדינה חזקה. מולנו עומדת אומה הלוחמת לחרותה. לא כנופיות. לא טרור. אומה מאוחדת למען השיחרור כפי שלא היתה מעודה, שיאסר ערפאת מנהיגה וסימלה, גם כשהמאבק עצמו מבוזר. כשהורגים סמל, הוא גדל ומתעצם.