"היילכו שניים יחדיו, בלתי אם נועדו?" שאל הנביא, וייתכן כי ניבא מראש את הזיווג של שני הגנרלים תאווי-הכוח. מתי נועדו? לדעתי היתה קיימת ביניהם הבנה כבר בראשית מערכת-הבחירות, שבה הם תיארו זה את זה כסכנה לאומית. שבועיים לפני הבחירות הייתי בטוח בזה לגמרי. אמרתי אז בתוכנית "פוליטיקה" שהבחירות האלה הן אך ורק על השאלה: האם יהיה ברק ראש-הממשלה ושרון שר-הביטחון, או ששרון יהיה ראש-הממשלה וברק שר-הביטחון. המנחה, דן מרגלית, חזר על המישפט בתמיהה. (כעבור שבוע הופיע אצלו ברק. מרגלית ציטט את המישפט מפי ושאל את ברק לתגובתו על כך. ברק אמר שהוא לא רוצה להתייחס לדבריי, אלא לדבר על השלום, הביטחון ובלה-בלה-בלה.)

מצד ברק יש בהתוועדות עם שרון מידה רבה של ציניות, תאוות-שילטון אישית ומעילה באמון הבוחרים אבל לא זה העיקר. העיקר הוא שברק הגיע סוף-סוף למקומו הטבעי. האדם הנכון במקום הנכון: אהוד ברק, שר-המילחמה של אריאל שרון.

פעם הישווה ברק את עצמו למיפרשית, המתקדמת בזיג-זגים אל ייעדה. התיקשורת עוסקת בזיג-זגים שלו, אך לא הם חשובים, אלא היעד שאליו הפליג והגיע. הזיג-זגים כללו שיחות-שלום כושלות, שלא היו אף פעם רציניות, בניית התנחלויות בקצב מטורף, "סוף הסיכסוך" והתחלת המילחמה. עכשיו הגיע לנמל חדש: ממשלת-מילחמה.

גם מצד שרון יש הרבה ציניות במהלך הזה. לפני שבועיים תיאר את ברק ופרס כמי שמוכנים למכור את המולדת לאוייב. עכשיו הוא קונה בזיל-הזול את ברק המוכה ואת פרס הפאתטי, כדי להציג לעיני העולם ממשלה מתונה ולזכות באמונו, בעודו מכין את המכה האמיתית שתבוא בבוא היום.

שרון וברק אינם זרים זה לזה. הם באו מאותו המקום, עברו את אותו מסלול-חיים, קיבלו את אותו החינוך ושותפים לאותה השקפת-עולם. סיירת-מטכ"ל של ברק היתה המשך ישיר של היחידה 101 של שרון. כשיצא שרון להרפתקת-הדמים שלו בלבנון, ברק היה ממונה על התיכנון.

זאת תהיה ממשלה צבאית. ישלטו בה שלושת הגנרלים: שרון, ברק ומופז, הרמטכ"ל הפוליטי ביותר בתולדות המדינה. האזרחים בממשלה יהיו סרח-עודף – החל בחבורת הגמדים המתקוטטים של העבודה והליכוד וכלה בשימעון פרס, האוחז בקרנות-המיזבח והמוכן לשם כך להשאיל את תעודת פרס-נובל שלו לאריאל שרון כעלה-תאנה.

בשום דמוקרטיה מערבית אין ממשלה שבה תופסים הגנרלים מקום כל-כך מרכזי. מי שמחפש דוגמאות, יצטרך לחפש באפריקה ובדרום-אמריקה. "הדמוקרטיה היחידה במיזרח התיכון" דומה מבחינה זו לכמה מדינות אחרות במיזרח התיכון.

עכשיו אנחנו נכנסים למינהרה קודרת. מילחמת-השיחרור הפלסטינית תגבר, וכן תגבר עוצמת הכיבוש. יתרחב מעגל-הזוועה של אלימות ונקמה, התקוממות ודיכוי. יקטן ההבדל בין הליכוד הימני-הקיצוני ובין מיפלגת-העבודה, שהיתה תמיד ימנית-מתונה.

הרבה אנשים טובים, שלנו ושלהם, ישלמו בחייהם. דם, מכאוב, שכול ונכות. יהיה גם מחיר מסוג אחר: רבבות מטובי הבנים והבנות יחפשו חיים אחרים בארצות שבהן יש חברה אזרחית וחיים נורמליים. רבבות, שכבר נמצאים שם, פשוט לא יחזרו. במקומם יבואו קנאים דתיים, שוחרי-מילחמה וגרי-אי-צדק. יתכן שזהו שלב, שאנחנו חייבים לעבור אותו. אולי באמת לא "הבשיל" עמנו לחיים נורמליים. אולי נגזר עלינו לעבור את עמק-הבכא עד שנמאס בדרך המילחמה, על "האחדות הלאומית" המזוייפת שלה, ונהיה באמת מוכנים לשלם את מחיר השלום.

ממשלת-הגנרלים היא רצידיב של מחלה, שנדמה היה שהתגברנו עליה. אנחנו פונים עורף למאה ה-21, המאה של החברה האזרחית, המדע וההיי-טק, וחוזרים אל המאה ה-20, מאת המילחמות והאידיאולוגיות הרצחניות. "היילכו שניים יחדיו, בלתי אם נועדו?" שאל הנביא, והמשיך מייד: "הישאג אריה ביער, וטרף אין לו?"