השלום לא נכשל. נכשל מי שנשא את שמו לשווא. ואלה העובדות:

(1) רק 59.1%של בעלי-זכות הבחירה אכן הצביעו, ומתוכם זכה אריאל שרון ב- 62.38% של הקולות הכשרים. משמע: שרון זכה בסך-הכל באמון של 35% של הציבור, קצת יותר משליש. זה הכל.

(2) הוא זכה באמון זה על סמך סיסמת-הבחירות העיקרית שלו: "רק שרון יביא שלום". משמע: מומחי-התעמולה של שרון קבעו, על סמך סקרי דעת-קהל, שהשלום, זה מה שהעם רוצה.

(3) כל עוד נראה כאילו המועמדות של שימעון פרס היא מעשית, הוא זכה בסקרים במחצית הקולות. פרס מזוהה בעיני הציבור בהסכם-אוסלו ו"המיזרח התיכון החדש".

(4) 15.4%לא הלכו הפעם לקלפי, נ ו ס ף על % 5.5 שלא הלכו בפעם שעברה. ההפרש הזה מורכב כולו מאנשי-שלום, יהודים וערבים. על כך יש להוסיף את הבוחרים שאמנם הגיעו לקלפי, אך שמו פתק לבן. על כך יש להוסיף את הבוחרים (כמוני) שהחליטו ברגע האחרון, תוך התנגדות פנימית עזה, לשים את הפתק של ברק. משמע: הגרעין הקשה של מחנה-השלום, הנמצא משמאל למרצ ו"שלום עכשיו", מגיע לכדי 20% של ציבור-הבוחרים. הפוליטיקאים התעלמו מהציבור הזה במשך שנים. גם התקשורת הוציאה אותו מן המציאות הווירטואלית שהיא מתייחסת אליה. אבל שום מועמד עתידי של העבודה-מרצ לא יוכל לנצח בבחירות בלי הגוש הזה.

האמת הפשוטה היא שלא העם בחר בשרון. אהוד ברק הוא שבחר בשרון. מרגע עלותו לשילטון, כל התנהגותו הכשירה את הדרך לשרון. וככה זה עבד: ברק חזר וטען בחודשים האחרונים: "הפכתי כל אבן. עשיתי ויתורים כבירים. הלכתי לקראת הפלסטינים יותר רחוק מכל ראש-ממשלה קודם. אבל במקום לקבל את ההצעות שלי, הפלסטינים פתחו באש ורצחו יהודים. יאסר ערפאת הערמומי, התחמן, המושחת, שממש לא נעים להיפגש איתו, הפר את כל ההסכמים. הצד הפלסטיני לא הבשיל. אין לנו פרנטנר לשלום." אלה הם הטיעונים של הימין.

כמעט כל התיקשורת, שהפכה את עצמה למכשיר-תעמולה של הממשלה, חזרה על טענה כוזבת זו כאילו היתה אמת מובנת מאליה. הציבור הסיק את המסקנה המתבקשת: אם אין פרטנר לשלום, צריך לבחור בשרון.

איך להסביר את ברק? אפשר להסביר את האיש המוזר הזה כך: ליבו ימני ומוחו שמאלי.

"ימין" ו"שמאל" אינם רק השקפות-עולם, אלא מיבנה-אופי. האופי הימני הוא סמכותי, כוחני, פסימי, צמוד לערכי העבר. האופי השמאלי הוא ליברלי, מתפשר, אופטימי, מאמין בסיכויי העתיד.

ברק הוא אדם אינטליגנטי, ועל כן הוא מבין שאין מנוס מפשרה עם הפלסטינים. אבל האופי הימני שלו אינו מאפשר לו להציע פשרה סבירה, וכל ההתנהגות שלו – סיגנון-הדיבור, שפת-הגוף, צורת ההתנהגות – היא אנטי-שלום. הסתירה הפנימית, הדיסונאנס הקוגניטיבי, מסבירה את הזיג-זגים שהפכו לסימן-ההיכר שלו. היא מסבירה גם מדוע דווקא הגנרל המהולל הזה לא היה מסוגל לקבוע בשום תחום אסטרטגיה ארוכת-טווח ולדבוק בה. למשל:

• הוא החליט שהוא זקוק לש"ס כדי לגבש רוב למדיניות-שלום.

אבל באותה השעה מסר את החנוך, בבת-עינו של הרב עובדיה, ליוסי שריד, אויב מושבע של ש"ס, שהוא גם אגו-צנטרי קיצוני. כעת ידוע שש"ס לא קיבלה כמעט דבר ממה שהובטח לה. בגלל כמה מיליונים עלובים למערכת-החינוך של ש"ס והריב המגוחך על סמכויות סגן-השר הש"סי פרשה ש"ס מהקואליציה. הלכה ש"ס, הלכה האסטרטגיה.

• כשאיבד את ש"ס, הרים ברק את דגל המהפכה האזרחית-החילונית.

כך איבד לצמיתות את כל הקולות הדתיים והחרדים. אך מכיוון שלא הגשים ולוא פריט אחד של המהפכה המובטחת, מתוך פחד מפני הדתיים, ולא גייס גם את בחורי-הישיבה, לא הרוויח ברק שום קול חילוני. הלכה המהפכה החילונית, הלכו הקולות החילונים.

• הוא רצה בסיס רחב ככל-האפשר לממשלתו, שנבחרה בקולות האזרחים

הערביים, אך התייחס מהרגע הראשון בבוז מופגן לציבור הזה. לא מינה שר ערבי, אפילו לא ביקר בכפרים הערביים. כאשר הרגו השוטרים 13 אזרחים ערביים, לא פיטר את המפקד, לא העמיד את השוטרים למישפט, אפילו לא התנצל. הלכו הקולות הערביים.

• הוא רצה בשיתוף-פעולה מצד שרותי-הביטחון הפלסטינים כדי למנוע פיגועים.

אבל באותה השעה קידם בקצב רצחני את ההתנחלויות. כל פלסטיני ראה במו עיניו איך צומחות ההתנחלויות מסביב לכפרו, אך נחתכת אדמתו בכבישים-עוקפים חדשים, איך נהרסים בתים ונעקרים עצים. הזעם המצטבר של הציבור הפלסטיני עודד את הג'יהאד, החמס ובסוף גם את הפת"ח לבצע פיגועים. גדלו ההתנחלויות, הלך הביטחון. (כל המתנחלים הצביעו, כמובן, בעד שרון.)

• הוא ייחס ערך עליון למשא-ומתן עם הפלסטינים, אבל הפקיד אותו בידי חובבנים,

גנרלים ושב"כניקים שיצאו מכלל שימוש, ועורך-דין שהוא מומחה למשא-ומתן מיסחרי. בכל הצוותות לא היה איש אחד המבין את המציאות הפלסטינית לעומקה והמסוגל להתמודד עם שאיפות העם הפלסטיני. היו גנרלים, בן-עמי ושר, הלך המשא-ומתן.

• הוא החליט, בצדק, שיאסר ערפאת הוא הפרטנר לשלום, אבל מהרגע הראשון

התייחס אליו בזילזול מופגן, דיבר עליו תמיד באיבה, תיאר אותו בצורה שלילית ביותר. בקמפ-דייוויד לא נפגש איתו ביחידות, אף שגר 100 מטר ממנו. השפיל את ערפאת, הלך הפרטנר.

• הוא סיפר לציבור הישראלי שדרושים ויתורים כואבים כדי להשיג שלום,

ובה בעת התפאר שוב ושוב שבניגוד לנתניהו, לא החזיר לפלסטינים אף מילימטר אחד. לא זכה באמון הימין, אך הפסיד את אמון השמאל,

• ובעיקר: הוא קבע שההסדר הסופי עם הפלסטינים יהיה הקלף המכריע של שילטונו,

ואיתו ילך לבחירות ו/או למישאל-עם. אמנם עשה כמה ויתורים מילוליים חדשים, אבל קבע קווים אדומים ("לעולם לא אחתום על העברת הריבונות על הר-הבית לפלסטינים … לעולם לא נחזיר פליטים … 80% של המתנחלים יהיו בגושי-התנחלות שיסופחו לישראל"), ביודעו היטב שאינם קבילים בעיני הפלסטינים. הסכים "לתת" לפלסטינים מדינה קרועה, שסועה ומבותרת, ותבע מהם לחתום שזהו "סוף הסיכסוך". הלך ההסכם, הלכו הבחירות. ׂ בסופו של דבר נפל ברק בין כל הכסאות. הוא נחל תבוסה ניצחת, וגרר איתו את השלום.

לכאורה נראה כאילו חזרנו להתחלה, לימים שלפני אוסלו. רבים מרגישים כמו סיזיפוס, הגיבור הטראגי של המיתולוגיה היוונית, שהאלים האכזריים גזרו עליו לגלגל אבן כבדה לראש ההר, ובכל פעם, בהתקרבו ליעדו, נשמטה האבן ונפלה שוב לתחתית. לכאורה זה כך, אבל רק לכאורה.

נכון שהאבן נשמטת שוב ושוב ומתגלגלת למטה. אבל היא לא מתגלגלת לתחתית. היא לא מתגלגלת למקום שאליו התגלגלה בפעם שעברה. בכל פעם מתחיל המאמץ החדש הרבה מעל לנקודה שבה התחיל בפעם שעברה.

יכול ברק להכריז מאה פעמים ש"כל ההבנות מבוטלות", כדי לזכות בג'וב אצל שרון. אבל העובדות שנוצרו במוחותיהם של מיליוני בני-אדם אינן ניתנות לביטול. בשנה וחצי האחרונות התרגל הציבור הישראלי למחשבה שירושלים תחולק, ושהחלק המיזרחי של העיר יחזור לידי העם הפלסטיני. הוויכוח על עצם הצורך בהקמת המדינה הפלסטינית נגמר, ונותר רק הוויכוח על הפרטים. החל ויכוח אמיתי על פיתרון בעיית-הפליטים. התבסס הרעיון של חילופי-שטחים. כל אלה הן עכשיו נקודות התחלתיות להמשך המאמץ. עכשיו נתחיל מחדש לגלגל את האבן מהנקודה הזאת – אל ראש ההר.