ב"חלף עם הרוח", גדול הסרטים של כל הזמנים, ישנה סצנה בלתי-נשכחת. צבא הצפון כבר כבש את מרבית השטח של הדרום. רט באטלר (קלארק גייבל) מביא את סקארלט או'הארה לביתה בעורף האוייב. ואז, לפתע, הוא עוצר את העגלה, יורד ומודיע לה שהוא עומד להצטרף לצבא הדרום המובס. למה? מפני ש"אני אוהב מטרות אבודות!"

אינני קלארק גייבל, אבל אני מרגיש ברגע זה כמו רט באטלר.התלבטתי כפי שלא התלבטתי זה שנים רבות. שנתי נדדה בלילות, פשוטו כמשמעו. עכשיו אי-אפשר עוד להתחמק מן ההכרעה. החלטתי. אטיל לתיבת הקלפי את הפתק של אהוד ברק.

אני מכבד את חבריי הרבים, שהחליטו להטיל פתק לבן. אינני יכול להצטרף אליהם. גם לי יש רשימה ענקית של נימוקים מדוע לא להצביע ברק. יש לי רק נימוק אחד ויחידי להצבעה בעדו. אילו התבקשתי לפרט את נימוקי בעד הפתק הלבן, לא היה די בכל עמודי העיתון הזה. ובקיצור נמרץ: הוא הבטיח שלום והביא מילחמה, ולא במיקרה הביא. בשעה שדיבר על שלום, הרחיב את ההתנחלויות. חתך את השטחים הפלסטיניים לאורכם ולרוחבם ב"כבישים עוקפים". הפקיע אדמות. הרס בתים. עקר עצים. שיתק את הכלכלה הפלסטינית. לא עשה דבר כדי לשים קץ להתעללות היומיומית באזרחים במאות מחסומי צה"ל ברחבי השטחים. גרם להצטברות אדירה של זעם בלב כל פלסטיני.

ניהל משא-ומתן שבו ניסה להכתיב לפלסטינים שלום של ככניעה. לא הסתפק בכך שהם כבר ויתרו על % 78 של מולדתם המקורית כשקיבלו את הקו הירוק. דרש סיפוח של "גושי התנחלות" והעמיד פנים כאילו מדובר באחוזים ספורים של השטח, בעוד שלמעשה התכוון ש% -20 ויותר יישארו בשליטה ישראלית. רצה לכפות על הפלסטינים לקבל "מדינה" המנותקת מכל שכנותיה והמורכבת ממובלעות מבודדות זו מזו, כשכל אחת מהן מוקפת במתנחלים וחיילים. אמנם הסכים לחלוקת ירושלים, אך לא הסכים למסור לפלסטינים את הריבונות על מיתחם המיסגדים.

הפר עשרות סעיפים של ההסכמים החתומים, בין השאר בכך שלא ביצע את "הנסיגה השלישית" מכל שטחי הגדה והרצועה (להוציא "אתרים ביטחוניים מוגדרים") ולא פתח את ארבעת "המעברים הבטוחים". התפאר בכך שלא החזיר לפלסטינים אף מילימטר אחד. כשהמצב כבר עמד להתפוצץ, איפשר לאריאל שרון לעלות להר-הבית.

כשפרצה האינתיפאדה, שלח צלפים להרוג מרחוק ובדם קר מאות מפגינים בלתי-חמושים, מבוגרים וילדים. הטיל סגר על כל כפר וכל עיר בנפרד, כדי להביאו לסף חרפת רעב ולהכניעו. הפציץ שכונות. הנהיג שיטת "חיסולים" בנוסח המאפיה. גרם להסלמה בלתי-נמנעת של האלימות.

גילה חוסר גמור של אמפאטיה לצד השני. המשיך להתייחס אליו כאל אוייב. השמיץ והשפיל את יאסר ערפאת בעודו מנהל איתו משא-ומתן (ומעולם לא אמר עליו אף מילה חיובית אחת). השניא את הפלסטינים ומנהיגיהם על הציבור בישראל. גרם לציבור זה להתייאש לגמרי מכל סיכוי לשלום (וכך שיכנע אותו להצביע בעד שרון.) התייחס בזילזול מוחלט לציבור הערבי בישראל. לא מינה שר ערבי.

שתק כאשר המישטרה הרגה 13 אזרחים ערביים. לא שלח את הקצין האחראי לעזאזל. לא התנצל עד היום. גילה אדישות מוחלטת לכל עניין חברתי ואנושי. לא עשה כמעט דבר לצימצום הפער ולטיפול בשאר חוליי החברה. ועוד ועוד. די בנימוקים אלה כדי להטיל פתק לבן.

ויש רק נימוק אחד ויחידי להטלת הפתק של ברק לקלפי: אריאל שרון וחבר מרעיו. אין חלילה אנאלוגיה, ואין שום דמיון בין המצבים, אבל יש כאן בכל זאת מזון למחשבה: כמה חודשים לפני עלות הנאצים לשילטון, במהלך שנת 1932, עזרו הקומוניסטים הגרמניים לסלק מדרכם את המיבצר הגדול האחרון של הדמוקרטיה: ממשלת מחוז פרוסיה, ששלטה על מרבית שטח גרמניה ועל המישטרה החזקה ביותר במדינה. הקומוניסטים ראו בסוציאל-דמוקרטים מתחרים שצריך להרוס, ולא האמינו שהנאצים יחזיקו מעמד. הקומוניסטים בזיכרוני נחרתה תמונה מיומן-קולנוע שראיתי אז: הנאצים הכריזו בברלין על שביתת-תחבורה נגד המימשל הדמוקרטי. הקומוניסטים הצטרפו אליהם. ביומן נראו אנשי פלוגות-הסער הנאציות במדיהם החומים עם אנשי "החזית האדומה" הקומוניסטית, גם הם במדיהם, כשהם מחממים ביחד את ידיהם בלילה הקר על מדורה שהדליקו ברחוב. הייתי בן 9 ולא שכחתי את התמונה.