אני מתלבט. אני שונא את שתי המילים האלה, אך אין לי מנוס מהן. הרבה-הרבה שנים לא התלבטתי כמו עכשיו.

כל חיי התנגדתי לפתק הלבן. כתבתי נגדו מאמרים יותר משכנעים מכל דברי ההטפה של יוסי שריד עכשיו. אבל חוששני שהפעם אהיה חייב להשתמש בו. אילו ניסיתי ליטול את הפתק של אהוד ברק, היתה ידי מסרבת.

אני מכיר את כל הנימוקים. פתק לבן הוא פתק בעד שרון. בוודאי. אבל מי שמעלה טענה זו חייב להוכיח שברק טוב משרון.

כרגע יש כמעט ודאות שאחרי הבחירות תקום ממשלת "אחדות". או ששרון יהיה ראש-ממשלה וברק שר-הביטחון, או שברק יהיה ראש-הממשלה ושרון שר-הביטחון. האם הברירה הזאת מצדיקה הצבעה? ואולי אין מערכת-הבחירות הזאת אלא תיאטרון-בובות לכסילים?

לפני 20 חודשים, כאשר אך הודיע הקריין שברק נבחר, רצתי לכיכר וחגגתי. נגמר עידן הליכוד! החל עידן השלום! אך בתקופה הקצרה הזאת הרס ברק כל מה שניתן להרוס, את תנופת השלום, את מיפעל רבין, את המוראל הלאומי, את האמון והרצון הטוב של הפלסטינים.

איך הוא עשה זאת? הוא לא החזיר לפלסטינים אף מטר מרובע אחד, ובכך דרס ברגע גאווה את הסכם-אוסלו. הוא הרחיב את ההתנחלויות בקצב מטורף, בנה בלי סוף כבישים-עוקפים לשם סיפוח, ניסה להכתיב לפלסטינים הסכם-כניעה. הרס את האימון שנבנה בעמל רב בין ערפאת ורבין, וצייר את מנהיג העם הפלסטיני שוב כאדם נורא, שהוא ממש סובל להיפגש איתו. ובסוף שלח את שרון - כן, את שרון האיום מתשדירי התעמולה - להר-הבית, בלווית 2000 שוטרים, וכך חולל במו ידיו את האינתיפאדה האלימה. ועכשיו פתח ב"מדיניות החיסולים" והחניקה, הגובלת בפשע-מילחמה.

אפשר למנות את החטאים אחד לאחד, אך גרוע מכל הוא הפשע שאין לו כפרה: הוא השניא את השלום על הציבור. הוא יצר את התמונה השיקרית, כאילו הוא "הפך כל אבן בדרך לשלום", ויתר ויתורים בלי סוף, שבר כל טאבו - ואילו הפלסטינים גמלו לו בדם ואש. משמע, אין "פרנטנר", השלום הוא אשליה, אוסלו היה מישגה נורא. אם כך, למה לא לבחור בשרון?

האמת היא, כמובן, שונה לגמרי. במשך שנה וחצי נהג ברק ברכבת המדינה על הפסים שהניח שרון. שרון יצר את מפת ההתנחלויות, כדי לבתר את השטח הפלסטיני לאורכו ולרוחבו כדי למנוע כל אפשרות של שלום. ברק אימץ לעצמו את מפת שרון תחת הכותרת "גושי התנחלויות" וניסה לכפות אותה על הפלסטינים. הקישוטים שונים (בירבורים על שלום, משא-ומתן אינסופי) אבל המדיניות היא אותה המדיניות. "הקווים האדומים" שונים, אך מכיוון שאין אף פלסטיני בעולם שיקבל גם את הקווים של ברק, הרי בפועל התוצאה שווה.

ברור שאין להאשים את "העם" בכישלונו. היו מעט מאוד מחאות כאשר נודע על "הוויתורים" שעשה ברק כביכול. רוב הציבור היה מוכן להרחיק לכת איתו. אבל הוא נעצר. גם ערב הבחירות מראים הסקרים שרוב הציבור מוכן להצביע בעד שימעון פרס, המזוהה בתודעה הציבורית עם השלום ו"המיזרח התיכון החדש".

אומרים: כל זה נכון, אבל שרון יהיה גרוע יותר. הוא יביא איתו שותפים איומים. אינני מתעלם מכך. אך גם ברק יביא איתו את אותם השותפים - כמו שעשה בעבר. ונמאס לי לבחור בין דבר לכולירה. ויש לפחות דבר אחד טוב בשילטון שרון: העולם יודע מי זה שרון, אנחנו יודעים מיהו. העולם, שפינק את ברק מפני שהאמין בדיבוריו על שלום, יקום על רגליו האחוריות כאשר שרון יתחיל במעלליו. ה"שמאל" הישראלי, שמצא תירוצים לברק, יפגין בהמוניו כששרון יעשה את אותה הדבר.

אומרים שהפתק הלבן אינו עוזר. הרי אפילו לא סופרים אותו. זו שטות. כאשר יהיו בספירה הסופית מאות-אלפי "קולות בלתי-כשרים", נוסף על ההימנעות ההמונית, יידע כל מנהיג ישראלי בעתיד מה עוצמת מחנה-השלום, ועד כמה מסוכן להתעלם ממנו. זאת לא נקמה ולא עונש, אלא אקט פוליטי הגיוני במצב הנתון. אינני רוצה בו. אני ממש מתחנן בפני ברק ברגע האחרון: הבטח לנו שבשום תנאי לא תיכנס לממשלת "אחדות" עם שרון, בטל את "הקווים האדומים" הרי-האסון, הגש לנו תוכנית-שלום סבירה. ואם אינך מסוגל לכך, פנה את מקומך לאחר.

אם לא, תהיה מפולת נוראה. אנחנו עומדים לפני עידן קשה, מן הקשים שידענו עד כה. יהיה צורך להקים מחנה-שלום חדש ויציב יותר במקום זה שהתרסק בעיקבות האפיזודה ההרסנית ששמה ברק, לטאטא מהבמה את חבורת הפוליטיקאים הכושלים והפחדנים, כפי שטואטאה בשעתו גולדה וחבורתה, למצוא מנהיגות אמיצה. בבוקר שלמחרת צריך להתחיל מחדש.