השד יודע מי הכניס לאהוד ברק לראש את שתי המילים "סוף הסיכסוך". כאשר התעקש להכניס את "סוף הסיכסוך" ל"הסכם המיסגרת" (עוד צירוף מילים שנולד במוחו הפורה), העלה ברק באחת את בעית-הפליטים על שולחן הדיונים. מאז היא מונחת שם כפצצה מתקתקת ענקית. היה מובן מאליו ששום מנהיג פלסטיני לא יוכל לחתום על "סוף הסיכסוך" ללא פיתרון בעייתם של 3.7 מיליון הפליטים, בני-אדם חיים הפזורים במרחב.

אקדים ואומר שגם בעייה זו – כמו כמעט כל בעיה אנושית – ניתנת לפיתרון. פיתרון שיכאיב לשני הצדדים, אך ששני הצדדים יוכלו לחיות עימו. את הצעתי (שהיא, לדעתי, פיתרון מוסרי, צודק, מעשי ומוסכם) אפרט כאן בהזדמנות קרובה. אך גם פיתרון כזה מחייב בשני הצדדים המון-המון רצון טוב, הבנה לנפש הזולת, רצון כן להתפייסות, רגישות וטאקט. בקיצור: כל אותן תכונות הבולטות בהעדרן בקריאה המתנשאת והפטרונית של עמוס עוז ושות', אנשי הרוח של "השמאל הציוני" המיתולוגי, שפורסמה בשבוע שעבר.

אין ניגשים לטיפול-שורש בשן כואבת במצב של דלקת אקוטית. קודם כל צריך לרפא את הדלקת. קל וחומר כשזו שן הכואבת לשני עמים. קודם כל צריכים לפתור את הבעיות האקוטיות – ירושלים, הר-הבית, ההתנחלויות, הביטחון, הגבולות – לפני שתיווצר האווירה הדרושה לפיתרון בעיית הפליטים. ובלי פיתרון בעיית הפליטים לא יכריז איש על "סוף הסיכסוך".

אהוד ברק, אדם חף מכל הבנה בעניין הפלסטיני, המוקף בגנרלים ושב"כניקים המבינים עוד פחות ממנו, העלה את "סוף הסיכסוך" מפני שזה מענה לפחד עמוק ובסיסי בליבם של ישראלים רבים. לכן זה נשמע טוב בציבור הישראלי. אבל כמו ילד המדליק גפרור ליד חבית של בנזין, הוא לא הבין את התוצאות הצפויות. לגופו של עניין, ההצהרה על "סוף הסיכסוך" היא חסרת-משמעות.

אם שורשי הסיכסוך לא נעקרו, ההצהרה אינה מועילה. אם נעקרו, ההצהרה אינה דרושה. נקח כדוגמה את הסיכסוך הגרמני-צרפתי. בתום מילחמת-העולם הראשונה, שבה ניספו מיליונים מבני שני העמים, הוכרחו הגרמנים המנוצחים לחתום בארמון ורסאי על חוזה-שלום, שבו הצהירו, להלכה, על סוף הסיכסוך. החוזה קרע חבלי-ארץ גדולים מגופה של גרמניה, הטיל עליה פיצויים מיפלצתיים וקבע שהיא-היא האשמה במילחמה. החוזה מילא תפקיד חשוב בעליית היטלר לשילטון. בקולו ההיסטרי צעק שוב ושוב "14 שנות חרפה! 14 שנות בושה!" ותבע להעמיד לדין את "פושעי ורסאיי". התוצאה היתה מילחמת-העולם השניה, שבה ניספו, הפעם, עשרות מיליונים. אחריה היו כולם הרבה יותר חכמים. הם לא ניסחו חוזי-שלום ולא הכריזו על "סוף הסיכסוך". במקום זה יצרו מציאות חדשה לגמרי - אירופה התאחדה, הכלכלות השתלבו זו בזו, הצבאות השתלבו בנאט"ו, הגבולות נמחקו למעשה. כיום יכול גרמני לחיות בצרפת וצרפתי בגרמניה, בלי דרכון. הסיכסוך בן מאות השנים הגיעו באמת לסופו – בלי הכרזה. דוגמה אחרת, מיוחדת במינה: כאשר הסכימו הגרמנים לשלם שילומים למדינת ישראל, לא דרשו הצהרה על "סוף הסיכסוך". אילו חתמו בן-גוריון ושרת על הצהרה כזו, היה הציבור טורף אותם. אבל זרם השילומים יצר אווירה של סיום הסיכסוך – וזאת פחות מעשר שנים אחרי השואה!

אילו שקד אהוד ברק באמת ובתמים על סיום הסיכסוך, היה משנה לגמרי את גישתו. במקום למתמקח כתגרן בשוק, בנסיון להשיג כמה שאפשר יותר ולשלם כמה שאפשר פחות, היה חותר להסכם שיספק את מאוויי העם הפלסטיני עד כמה שאפשר. מדינה פלסטינית חופשית, גבול פתוח בין שתי המדינות, בירה משותפת בירושלים, "שותפות" במקום "הפרדה", שיגשוג לכלכלה הפלסטינית וההרגשה שהכל מרוויחים מהשותפות הזאת – כל אלה היו יוצרים אווירה חדשה של פיוס והשלמה הדדית, שבה גם בעית-הפליטים היתה מוצאת פיתרון המקובל על שני הצדדים.

כך מסיימים סיכסוך. אבל לשם כך דרושים אנשים שאינם חושבים על המילחמה הבאה, אלא על השלום הבא.