הגנרל הבריטי מונטגומרי החזיק על שולחן-העבודה שלו את תמונתו של יריבו, הגנרל הגרמני ארווין רומל. כשנשאל על כך, הסביר שבכל שלב של המערכה היה נוהג להסתכל בתצלום ושואל את עצמו: מה הוא חושב? מה הוא מרגיש? מה יעשה?

קשה להעלות על הדעת שאהוד ברק יחזיק על שולחנו תצלום של יאסר ערפאת. מה פיתאום! מה זה חשוב מה חושב ערפאת. הוא, ברק, כבר יגיד לו מה לעשות. מונטגומרי הביס את רומל המהולל וגירש אותו מצפון-אפריקה. ואילו ברק יגורש, ככל הנראה, על-ידי ערפאת ממישרד-ראש-הממשלה.

גם השבוע עסקה ישראל כולה בניחושים על ערפאת: יגיד לקלינטון כן? לא? אולי? יציל את ברק? יביא את שרון במקומו? גם הפרשנים הכי נחרצים תועים כסומים בארובה.

היחס הישראלי לערפאת ראוי למחקר פסיכולוגי, ואולי פסיכיאטרי. נדמה כאילו כל רגשי הפחד והשינאה, שהצטברו בצד שלנו ב-120 שנות המאבק בין שני העמים, מתנקזים ביחס אל האיש האחד הזה.

אפשר לומר שהדבר היחיד המאחד ימין ושמאל בישראל הוא השינאה לערפאת. רק הנימוקים שונים. הימין שונא את ערפאת מפני שהוא "רוצח", "טרוריסט צמא-דם שכל מטרתו להרוג יהודים". השמאל שונא אותו מפני שהוא "דיקטטור" ומפני שהוא "מפר את זכויות-האדם". קשה למצוא אפילו מאמר אחד של "שמאלן" בישראל שאין בו איזכור של "המישטר המושחת של ערפאת", מישפט-חובה הדומה להצטלבותם של נוצרים.

אין טעם להזכיר לימין שנלסון מנדלה, יצחק שמיר ומנחם בגין היו "רוצחים" ו"טרוריסטים", שלא לדבר על בר-כוכבא והמכבים. כל מנהיג של תנועת-שיחרור יכול להיקרא כך. אין גם טעם להזכיר לשמאל שהלמוט קול הגרמני ושיראק הצרפתי הקימו מישטרים מושחתים, שבארצות-הברית קונים בגלוי נשיאים וסנטורים, ושבישראל מחלקים מיליארדים כשוחד לדתיים, בשעה שכל ילד רביעי חי מתחת לקו העוני. חבל על הזמן.

אנשי-התיקשורת חוזרים מדי יום, כדבר מובן מאליו, על הקביעה ש"ערפאת הפר את כל ההסכמים". גם להם אין טעם להזכיר שישראל לא ביצעה את הנסיגה השלישית מרוב שטחי הגדה המערבית ולא פתחה ארבעה מעברים בטוחים – אם להזכיר רק שתיים מבין עשרות ההפרות של ההסכמים, שלעומתן מחווירות ההפרות הפלסטיניות. חבל על הזמן.

אין הסכם המחייב את הישראלים לאהוב את ערפאת, כשם שאין הסכם המחייב את הפלסטינים לאהוב את ראש-ממשלת ישראל. אבל כפי שידע מונטגומרי, הזילזול ביריב יכול להביא לשגיאות הרות-גורל. ברגע זה תלויים חייו הפוליטיים של אהוד ברק בהחלטות המנהיג הפלסטיני. ערפאת הוא שיקבע מי יהיה ראש-הממשלה הבא של ישראל. אבל ברק מבין את ערפאת כמו שהוא מבין חייזר מהמאדים. מאז עלותו לשילטון טעה בכל מהלכיו מולו. זה מתחיל באי-הבנת מעמדו של ערפאת בעם הפלסטיני. הוא איננו דיקטטור. הוא "אבי האומה", כמו וושינגטון, אתאטורק ובן-גוריון. אין אף מנהיג פלסטיני המוכן לבוא במקומו. גם הפלסטינים הרוטנים בפה מלא על פעולות הרשות – והם רבים – אינם מציעים להחליפו. כשהם נשאלים את מי הם רוצים לראות במקומו, הם אומרים: לא, ערפאת צריך להישאר, אבל הוא צריך לעשות ככה וככה …

חיידר עבד-אל-שאפי, מנהיג מכובד שהוא אחד ממבקריו החריפים ביותר של ערפאת, קבל פעם באוזני על כך שערפאת מקבל את כל ההחלטות לבדו. אך בסוף אמר, בהגינות האופיינית לו: "האמת היא שאנחנו אשמים בעצמנו. בכל פעם שהיה צורך לקבל הכרעה אמיצה, נעלמו כל האחרים, וערפאת נשאר לבדו. רק לו היה האומץ הדרוש." אני יכול להעיד על כך בעצמי. במרוצת השנים הבאתי למנהיגות אש"ף בביירות ובתוניס כמה וכמה פעמים רעיונות והצעות. בכל פעם ישבתי שעות ארוכות עם מנהיגים בכירים. ובכל פעם, כשהגיעו הדברים לשלב המכריע, אמרו: בסדר, עכשיו צריכים להביא את הדברים לאבו-עמאר, כדי שיקבל את ההחלטה.

זהו המצב גם עכשיו. על המנהיגות הפלסטינית לקבל החלטות היסטוריות, המחייבות אומץ-לב אישי עצום. אך איש אינו מוכן להתחלק עם ערפאת באחריות. הוא עומד שוב לבדו, וכל האחריות עליו.

אין זאת אומרת שהוא חופשי להחליט ככל העולה על רוחו. ערפאת קשוב לרחשי-הלב של עמו. יש לו חישנים עדינים ביותר, ובזה ייחודו. כשנראה לו שהעם בשל לצעד הבא, הוא מתקדם. כשהוא חש שהתקדם יותר מדי, הוא עוצר, ולפעמים אף צועד אחורה. זה יכול לשגע את בעלי-שיחו, ולפעמים גם את אנשיו שלו, אבל זהו טיב מנהיגותו. מזה 50 שנה הוא מנהיג את מילחמת-השיחרור הפלסטינית, ומזה 25 שנים הוא מנצח על המעבר ממאבק מזוין לחיסול ישראל לפיתרון מדיני עם ישראל – מהפכה אדירה בעמדת העם הפלסטיני. במערכה הזאת קדם בהרבה לרוב עמיתיו והפעיל את כל השיטות האפשריות – דיפלומטיה, אלימות, תחבולות, אינתיפאדה והסכמים. אך לרגע אחד לא הסיר את עיניו מהמטרה הלאומית של העם הפלסטיני: הקמת מדינתו ובירתה בירושלים.

מגוחך לחשוב שערפאת יוותר על מטרה זו מפני שברק רוצה להיבחר מחדש בעוד שישה שבועות או מפני שתקופת-כהונתו של קלינטון עומדת להסתיים. אמנם, זוהי הזדמנות, וערפאת היה מנצל אותה אילו הוצעה לו הצעה שהעם הפלסטיני מסוגל לקבלה. אך כשמוצע לו לחתום על "סיום הסיכסוך" תמורת עוד פיסת-נייר בלי מפות ובלי פיתרונות מפורטים, הוא יעדיף לחכות לנשיא הבא ולראש-הממשלה הבא. מאז שהתחיל להנהיג את העם הפלסטיני עבר ערפאת את הנשיאים אייזנהואר, קנדי, ג'ונסון, ניקסון, פורד, קארטר, רגן, בוש וקלינטון, ואת ראשי-הממשלה בן-גוריון, אשכול, גולדה, רבין, בגין, שמיר, פרס, שוב רבין ופרס, נתניהו וברק. בזמן הזה הביא את עמו מסף האבדון לסף העצמאות. יש לי הרבה הצעות טובות לברק, לקלינטון וליורשיהם. אבל ההצעה הראשונה שלי היא זאת: קחו תצלום טוב של יאסר ערפאת ושימו אותו על שולחן-העבודה שלכם.