"המילחמה היא עניין חשוב מכדי להשאירו בידי הגנרלים," אמר ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלת צרפת במילחמת-העולם הראשונה. הוא ידע על מה הוא מדבר, אף שלא הכיר את שאול מופז ובוגי יעלון. "השלום הוא עניין חשוב מכדי להשאירו בידי הפוליטיקאים," יאמר כל מי שעוקב אחרי מערכת-הבחירות הנוכחית.

מהרגע שאהוד ברק התפטר-כדי-שלא-להתפטר, קורים במדינה דברים מוזרים. כל הפוליטיקאים מדברים על שלום, והשלום איננו מעניין איש מהם. הוא משמש להם כגימיק.

איש-השלום נתניהו: כמו רוח רעה הוא הופיע משום מקום, בילבל את המוח לכולם וחזר לשום מקום. הוא התיז סביבו קלישאות, ובכולן הופיעה המילה "שלום". הוא יציל את המדינה ויביא את השלום. מה שלום? איזה שלום? עם מי שלום? איך שלום? סתם ולא פרש. ואז, לפתע, הסתלק ולקח את השלום שלו עימו. הוא ימחזר אותו בפעם אחרת.

איש-השלום שרון: באמצע המהומה הזאת, מול פני האיום של נתניהו, כיסה את הארץ בסיסמה המצחיקה: "רק שרון יביא שלום". שרון. שלום. קשה להעלות על הדעת אדם פחות מתאים. קומץ חסידיו השוטים מעלים אותו על נס כאיש "שיש לו ניסיון". וזה נכון: מעללי יחידה 101, שהרגה אזרחים מעבר לגבול. הטבח בקיביא. ההרג ההמוני בעזה, כאשר כל "מחבל" שנצוד על-ידו נהרג בו במקום.

מילחמת לבנון. טבח סברה ושתילה. הרבה-הרבה ניסיון. אבל הניסיון הארוך הזה אינו כולל משום-מה אף מעשה אחד של שלום, אפיךו לא נאום אחד המגלה עניין אמיתי בנושא זה. כשהלך מנחם בגין לקמפ-דייוויד, סמך על וייצמן ודיין, והשאיר לשרון את התפקיד של הריסת ימית.

איש-השלום פרס: אקדים ואזכיר כי ביום שברק הודיע על כוונתו להתפטר, הצעתי בשידור בטלוויזיה למנות מועמד שלישי, וחזרתי על כך גם במדור הזה. זה היה רעיון פוליטי רציני: (1) להציג מועמד מתאים של מחנה-השלום, שירכז את קולותיו של כל הציבור הערבי ושל מחנה-השלום היהודי, (2) להביא לעריכת סיבוב שני, ו(3) להציע את תמיכתו למועמד שיקבל תנאים ברורים לגבי השלום והשיוויון. כאשר העליתי הצעה זו, לא חשבתי על שימעון פרס. התכוונתי למועמד צנוע יותר, יהודי או ערבי, גבר או אשה, שימלא תפקיד זמני במיבצע הזה. לא גימיק, לא תעלול, לא אגו-טריפ, אלא ניסיון לגבש ולהפעיל את כוחו של מחנה-השלום האמיתי. ואז, לפתע, הופיע פרס. אלוהים יצא מהמכונה, פרס יצא מהמישאלים. לפרס יש זכויות בעניין השלום. הוא היה שותף בכיר באוסלו. אבל בינתיים, נא לא לשכוח, כבר היה ראש-ממשלה ולא קידם את השלום, אלא להיפך, עשה מילחמה בלבנון והרג את ה"מהנדס" על כל התוצאות. בימי קמפ-דייוויד עקף את ברק מימין והתנגד לוויתורים (הווירטואליים) שלו בירושלים ובהנחלויות. לכן נראה שהשלום שימש לו בעיקר כגימיק, כדי להצדיק את הניסיון להתנקם בברק ולהוכיח שאיננו לוזר. גם במאבק הנואש לקבלת האישור של מרצ לא הציג פרס שום מצע ברור, לא פירט את תנאי-השלום שלו: לא בעניין ירושלים, לא בעניין הקו הירוק, לא בעניין ההתנחלויות, לא בעניין הפליטים. הכל היה מישחק פוליטי-אישי.

בשעות השיא של המאבק בין פרס וברק טען כל אחד מהשניים שהוא מנהיג "מחנה-השלום". בפיהם זהו גוף דימיוני, וירטואלי, שאינו מחנה ואינו שלום, כשם ש"השמאל" אינו שמאל, אלא אגודה מיקצועית של פוליטיקאים המנצלים את הפחד מפני הימין. ואכן, כל אחד מהשניים התפאר שהוא מסוגל "להדוף את שרון", כאילו המטרה העיקרית היא להביס את הליכוד ולא לעשות שלום.

איש-השלום ברק: עכשיו מרוכז המאמץ העיקרי שלו ב"תהליך השלום" המחודש, אבל רק אחרי שביזבז שנה וחצי בניסיונות לשבור את ערפאת והחמיץ בגלל זה הזדמנות-פז להגיע לשלום. אין לו שום סיכוי לנצח בבחירות אם לא יבוא אל הבוחר כשבידו הסכם עם הפלסטינים. רק הסכם כזה יביא לקלפי את מאות אלפי הבוחרים הערבים ואנשי-השלום היהודים, שבלעדיהם אינו יכול לנצח. משמע: השלום אינו בוער בעצמותיו, הוא משמש לו רק מכשיר כדי להצליח בבחירות.

האם זה מספיק כדי להביא את ההסכם? השכל הישר אומר שלא. אבל אסור לזלזל ברצון-ההישרדות האדיר של פוליטיקאי העומד על סף התהום. מתוך "לא לשמה" יכול לבוא "לשמה". פילוסוף גרמני דיבר על "עורמת התבונה". תבונת-השלום יכולה להשתמש במכשיר מוזר כמו אהוד ברק. ביידיש זה מצלצל יותר טוב:

"כשאלוהים רוצה יורה גם מטאטא." תיקווה קלושה - ואשרי המאמין.