אהוד ברק טמן מלכודת לעצמו. ומכיוון שהוא אדם מוכשר, המלכודת היא כל-כך טובה שהוא נופל עכשיו לתוכה. בור כרה ויחפרהו. מזה חודשים רבים מפיץ ברק את המנטרה "הפכתי כל אבן בדרך לשלום." כלומר, נתתי לפלסטינים הרבה יותר מכל ראש-ממשלה קודם. אבל ערפאת הרשע (ולחלופין: הערמומי, הנוכל, הרמאי, הטרוריסט, השקרן, המושחת, המפר כל הבטחה, שלא מקיים שום הסכם) דחה את הצעתי הנדיבה מאין-כמוה. במקום לנשק לי את שתי הידיים ולחתום על הסכם לסיום הסיכסוך ההיסטורי, הוא התחיל לירות, לפוצץ, לרצוח ולטבוח בנו.

כלפי ימין שלח ברק מסר הפוך: "לא נתתי כלום.' כלומר: נתניהו הרכרוכי החזיר להם %19 מהגדה ואת רוב העיר חברון. אני הקשוח לא החזרתי להם אפילו מטר מרובע אחד. כלום, כלום, כלום!

עכשיו מתכוון ברק לשלב את שני המסרים וללכת לבחירות כהופך-כל-האבנים שלא-החזיר-כלום.

כדי לאשש את המסר הראשון הוא שולח לערפאת שליחים מדי יום: פעם את ליפקין-שחק התמים, שאינו תופס שהוא מנוצל למען תרגיל, ואת שלמה בן-עמי, שאינו תמים כלל והממלא את התפקיד בשקיקה. (עמי איילון ההגון, שגם אותו ביקש ברק להיפגש עם ערפאת, עיין בתיקים של ברק וסירב לנסוע.) ברק יודע, על פי הסקרים, שרוב הציבור רוצה בשלום, והוא אומר לו: תראו, אפילו בעיצומה של מערכת הבחירות, ואפילו כשערפאת הרשע ממשיך לטבוח בנו, אני ממשיך להפוך את כל האבנים. כזה אני, רודף-שלום מושבע. אבל מה, זה לא הולך.

ואילו ימינה הוא משדר בו-זמנית: סתאאאאם! א-פייג אני נותן להם!" הוא ממשיך להרחיב את ההתנחלויות בקצב חסר-תקדים ו"לחסל" בסיטונות את פעילי המאבק הפלסטיני, בנוסח כיתות-המוות של פינושה. זה נראה אולי מתוחכם. אבל בפועל זה מבטיח את תבוסת ברק בבחירות. ולא חשוב מי יעמוד נגדו.

הסיבה היא פשוטה: השמאל האמיתי יודע שהמסר הימני של ברק נכון, וכי אכן לא החזיר אפילו מילימטר אחד. לכן לא יצביע בעדו. ואילו הימין מאמין דווקא למסר השמאלי של ברק, על כך שהוא הציע לפלסטינים הצעה נדיבה מאין כמוה, המספקת את כל דרישותיהם, אבל הם סירבו ופתחו באש. משמע, הפלסטינים בכלל לא רוצים בשלום, הם בסך-הכל רוצים להרוג יהודים, כפי שידענו תמיד. המסקנה המתבקשת: הליכוד צדק. לכן צריכים לבחור בנתניהו או בשרון. האמת היא, כמובן, שהמנטרה הראשונה שיקרית לחלוטין. ההצעות של ברק הן בלתי-קבילות בעליל. בניגוד לכזב שמפיצים מקורביו בשמאל, כאילו הציע להסתפק ב%-5 של הגדה המערבית ולהחזיר את השאר, הוא מציע לספח לישראל מיד 11% של השטח, במיסגרת "גושי התנחלויות" החותכים את הגדה לאורכה ולרוחבה. נוסף על כך, כל השטח היהודי באיזור ירושלים-רבתי. חוץ מזה להחזיק זמנית ב"גב ההר" לאורך הירדן וים-המלח. רק פתי יאמין שאת השטח הזה ישראל תחזיר אי-פעם בעתיד, אחרי שהפלסטינים כבר חתמו על הסכם-הקבע, וכל דונם עד אז יהיה מכוסה בהתנחלות.

משמע: גם בהצעתו הנדיבה ביותרת לקראת סוף המשא-והמתן, מתכוון ברק לספח 30% של הגדה. מאחר שכל השטחים הכבושים מהווים רק 22% של פלשתינה (א"י) המנדטורית, מתכוון ברק להחזיר לפלסטינים בסך הכל 15% מהארץ (70% של 22%), וגם את אלה בצורת מובלעות המנותקות זו מזו, כשכל אחת מהן מכותרת על-ידי מתנחלים וחיילים ישראליים.

בקמפ-דייוויד חשב ברק שהפלסטינים יבלעו את הגלולה המרה, אם ימתיק אותה במלים יפות על ירושלים. הוא אכן שבר את הטאבו הישראלי ועשה שם ויתורים. אבל כשלקחו הפלסטינים זכוכית מגדלת ובחנו את ההצעה, הם נכחו לדעת שהיא בעיקר קוסמטית. הריבונית – והרי רק הריבונות קובעת – נותרה בידי ישראל. הסיכום: ברק לא הציע שום הצעה שהפלסטינים יכלו לקבלה. הפיכת-האבנים השמאלנית היא אחיזת-עיניים. ודווקא הקריצה הימנית היא אמת לאמיתה: הוא באמת לא החזיר כלום.

בעצם אפשר להציע לחברי מרכז ליכוד דבר כזה: אם אינכם יכולים להחליט בין נתניהו לשרון, למה שלא תקחו את אהוד ברק? הוא עושה את אותו הדבר, ובניגוד לשניים האחרים מצליח גם לאחז את עיני העולם.

הצרה של ברק היא, שאנשי הימין וגם אנשי "השמאל" המדומה מאמינים דווקא לסיפור על הפיכת-האבנים ועל רצחנותו של ערפאת, ולכן יצביעו נגד ברק. ואילו אנשי השמאל האמיתי והבוחרים הערביים, היודעים את האמת, לא יצביעו בעדו. מרוב תיחכום ותחמנות, הוא יישאר קרח מכאן ומכאן.