אני מרגיש שרוצים לסחוט אותי. ואני אינני אוהב להיסחט. כשהחליט אהוד ברק לבצע את הפיכת-החצר נגד עצמו, הוא הניח שהקול שלי מונח בכיסו. הקול שלי וקולות כל מחנה-השלום, היהודי והערבי. מכיוון שקולות האזרחים הערביים בלבד עולים על 10%, והמחנה כולו מונה % 15-20, אין לברק שום אפשרות להיבחר בלעדינו. אבל הוא סומך על כך שכולנו נבחר בעדו, כשם שבחרנו בעדו לפני שנה וחצי, כאשר הבטיח שלום.

אם כן, אני מתכבד להודיע: עלי, מר ברק, אל תסמוך. ולא כדאי לך לסמוך גם על הקולות של רוב מחנה-השלום. לא נניח לך להתחזות כאיש-שלום בפעם השניה. ביהירות האופיינית לך, אתה אומר לעצמך: הם מוכרחים להצביע בעדי. אין להם ברירה. אלא מה, יצביעו שרון?

אתה כל-כך בטוח בזה, שהעזת לירוק בפנינו ממש. בנאום-ההתפטרות הארוך (והמיותר) חזרת על הקווים האדומים, שבעזרתם פוצצת את ועידת קמפ-דייוויד: אין חזרה לקו הירוק, 80% של המתנחלים יישארו ב"גושי התנחלות" שיסופחו לישראל, אף פליט אחד לא יחזור לישראל, ירושלים בעלת רוב יהודי גדול שתוכר על-ידי העולם. (בנקודה זו יש שינוי קטן בניסוח.) אז מה, נצביע בעד שרון? בוודאי שלא. אבל תמיד יש אפשרות נוספת: להימנע מהצבעה.

כל חיי התנגדתי לפתק לבן. אני מתנגד לו גם עכשיו. אבל אם הברירה היא בין האיש שערך את הביקור הפרובוקטיבי במיתחם המיסגדים וגרם למאות הרוגי האינתיפאדה הנוכחית לבין האיש ששלח אותו לשם בליוויי אלפיים שוטרים, הפתק הלבן הוא המיפלט האחרון.

אך למרבה המזל יש אפשרות אחרת. יש אפילו שתי אפשרויות אחרות. האחת היא שאנשי-השלום במיפלגת-העבודה יאזרו עוז, וממש ברגע האחרון יפילו את ברק מראשות מיפלגתם ויציגו מועמד סביר. אמנון ליפקין-שחק, עוזי ברעם, יוסי ביילין או מישהו אחר. כל אחד מהם טוב מהאיש שהרס תוך שנה וחצי את כל הישגיו של יצחק רבין.

נכון, זוהי אפשרות תיאורטית בלבד. היונים של מיפלגת-העבודה לוקים במחלה שהייתי קורא לה סמרטיטיס. כוחם בבירבורים, בקומבינות, בתוכנית "פיספוסים". אבל כאשר יש לקום בעין הסערה, להתייצב ולעשות מעשה נחרץ – כולם נעלמים (ואפילו, הפלא ופלא, נאלמים.)

נשארת האפשרות האחרונה, שהיא, מבחינתי, האפשרות הראשונה: הצגת מועמד שלישי.

ברגע הראשון, זה נראה רעיון נפסד. מועמד שלישי? הוא הרי לא יוכל לנצח. הוא לא יוכל להשיג כלום. אבל זוהי טעות.

מועמד שלישי צריך להיות אדם, שכל חלקי מחנה-השלום, יהודים וערבים (חוץ ממוכי ברק) יסכימו עליו. מכיוון שזה צריך להיות חבר-כנסת, המיבחר הפעם מוגבל. אם תצטרף מרצ למהלך, זה יכול להיות אחד מח"כיה או אחד הח"כים הערביים. אחרי 52 שנה, הופעת אזרח ערבי כמועמד לראשות-הממשלה תהיה סימן של בריאות למדינה. (אחרי ככלות הכל, היה זה זאב ז'בוטינסקי שקבע לפני 60 שנה שאם נשיא המדינה היהודית יהיה יהודי, סגנו צריך להיות ערבי – וגם להיפך.) לערבים, כמו ליהודים, יהיה קושי מסויים במינוי מועמד מוסכם, אבל הדבר צריך להיות אפשרי. הרי אף פלג ערבי או יהודי לא נדרש לוותר על דיעותיו וייחודו. מועמד זה יקבל בין 10% ל-20% של הקולות, ויגרום לסיבוב שני.

אז תגיע השעה הגדולה של מחנה-השלום: הוא יציע את קולותיו למועמד שיכריז חד-משמעית על העקרונות שהם בסיס השלום: סיום הכיבוש תוך זמן קצוב, הכרה במדינה פלסטינית, גבולות הקו הירוק (עם אפשרות של חילופי-שטחים קטנים), החזרת המתנחלים הביתה, הפיכת ירושלים לבירת שתי המדינות, פיתרון צודק של בעית הפליטים שיוסכם בין שני הצדדים.

אם יצהיר אחד המועמדים העיקריים פומבית על עקרונות אלה – יקבל את קולותינו ויהיה ראש-הממשלה הבא. לא יקבל – נמנע מהצבעה בסיבוב השני. בכל מיקרה ייקבע שמחנה-השלום, המשלב בתוכו יהודים וערבים, הוא גורם בעל-עוצמה, שאי-אפשר להתעלם ממנו. לכך יש חשיבות החורגת בהרבה מעבר למשבר הנוכחי.

זאת יכולה להיות שעתו היפה של מחנה-השלום.