"שום דבר אינו מצליח כמו ההצלחה," אומר פיתגם אמריקאי. המציאות הישראלית אומרת את ההיפך: "שום דבר אינו מצליח כמו הכישלון." איך אפשר להסביר אחרת את העובדה שבבחירות הבאות עומדים להתחרות ביניהם שני כישלונרים מונומנטליים, פאשלונרים סידרתיים בעלי תעודות? ברק ונתניהו, נתניהו וברק: שני ראשי-ממשלה שלא הצליחו לגמור אפילו קדנציה אחת, שהבטיחו הרבה ולא הצליחו לקיים דבר, ששברו כל דבר שנגעו בו, שהרסו את ההישג העיקרי של מדינת-ישראל בדור האחרון: ההתפייסות עם העם הפלסטיני?

למראית-עין, נתניהו וברק הם טיפוסים שונים מאוד. אך אם מתבוננים היטב, נוכחים לדעת שההבדלים ביניהם שיטחיים, ומתחת לפני השטח הם דומים זה לזה להפליא. שניהם בוגרי "הסיירת", שניהם בעלי תפיסה לאומנית צרה, שניהם סוגדים לכוח, שניהם מתייחסים לעם השני כאל אוייב שיש להכניעו. איש משניהם אינו מסוגל ליצור יחסי-אמון עם בני-אדם ולשתף-פעולה אף עם שריהם. שניהם דוחים מקירבתם כל אדם עצמאי ומקיפים את עצמם במשרתים אומרי-הן.

נשאלת מאליה השאלה: מה קורה לחברה הישראלית, אם מבין מיליוני האזרחים והאזרחיות אין היא מסוגלת להעלות אלא שני מועמדים כושלים כאלה? (צרת רבים אינה נחמה. בכל זאת מותר להציג שאלה דומה לגבי החברה האמריקאית: מה קורה לה אם מבין מאות מיליוני האמריקאים אין היא מסוגלת להעלות אלא שני מועמדים כל-כך ממוצעים, כל-כך משעממים, עד כי לא איכפת בעצם לאיש מי משניהם ייצא כמנצח מקטטת-הבחירות המגוחכת הנוכחית? האם יש משהו במערכת הדמוקרטית המודרנית החוסם את דרכו של כל אדם איכותי, מוסרי ובעל חזון אל הצמרת הפוליטית?)

על בנימין נתניהו דובר די והותר. כאשר נפטרנו ממנו, השמיעה המדינה כולה אנחה אדירה של הקלה. ההמונים שהתקבצו בערב הניצחון באופן ספונטני בכיכר-רבין בתל-אביב, בפרץ של שימחה חסר-תקדים, לא שמחו על בחירת ברק כפי ששמחו על הדחת נתניהו – הדחה לצמיתות, כפי שהיה נדמה להם. עצם האפשרות – ובעיני רבים זאת ודאות – שאיש זה יחזור עתה לשילטון, כשהוא נישא על גבי ההתלהבות של המונים חסרי-זיכרון, היא עלבון לציבור הישראלי. משהו דפוק אצלנו. אולי אנחנו זקוקים לפסיכיאטר לאומי. מיקרה ברק מסובך יותר. אפשר לסכם אותו בשתי מילים: תאונת עבודה. קנינו אותו כחתול בשק. הסתפקנו בתווית "האיש שיכול לנצח את נתניהו".

אפשר לומר שברק הוא ניקמת נתניהו במדיחיו. אמרו על ברק שהיה רמטכ"ל מצויין. איש לא שאל: רגע, במה הצטיין? במה עלה על קודמו, דן שומרון, ועל יורשו, אמנון ליפקין-שחק? האם בכל תקופת רמטכ"לותו עשה דבר או חצי-דבר שהותיר אחריו רושם כלשהו - מלבד התנגדותו הנחרצת להסכם-אוסלו?

אחר-כך מילא תפקידים פוליטיים. טוב, התקופה היתה קצרה. אבל בתקופה קצרה זו לא עשה שום דבר שהיה בו כדי להעיד על כישרון מיוחד. זאת לא היתה תקופת התמחות, אלא תקופת-המתנה בלבד.

תעמולת-הבחירות שלו סיברה את האוזן. "שלום עם ביטחון תוך (שכחתי כמה) חודשים". "עם אחד, גיוס אחד". "כסף לחינוך ולא להתנחלויות". רצינו להאמין. רצינו להאמין שבא יורשו-ממשיכו של רבין. הרי גם רבין היה רמטכ"ל, גם רבין היה ביטחוניסט קשוח, גם רבין אמר "לשבור עצמות", לפני שראה את האור והפך לאיש-שלום מובהק. היינו צריכים להקשיב כאשר ברק הבטיח למתנחלי עופרה ובית-אל, ערב הבחירות, שיישארו במקומם לעד. עופרה? בית-אל? שני ריכוזי המתנחלים הקיצוניים והקנאים ביותר, בלב הגדה המערבית. הם יישארו לעד? אבל אמרנו לעצמנו שהכרזה זו היא טכסיס בחירות. עכשיו ברור שזאת היתה אימרתו הכנה היחידה.

כל השאר היו התחכמויות של אנשי ה"ספין", שמיקצועם הוא להפוך סקרים של דעת-קהל לשקרים של תעמולת-בחירות. ודווקא הכרזה זו ביטאה את האמת הפנימית של ברק. אותה אמת התבטאה גם באימרתו שיצחק לוי, ראש נציגי המתנחלים בכנסת, קרוב ללבו יותר מאשר יוסי שריד, ששירת אותו נאמנה.

ברק אינו ממשיכו של רבין, אלא של ישראל גלילי, איש כמעט-נשכח, היועץ העיקרי של גולדה מאיר. גלילי בנה את ההתנחלויות בפיתחת-רפיח ואת העיר ימית, והוא הקים את גוש קטיף. הוא גרם במישרין למילחמת יום-הכיפורים, עם אלפי הרוגיה. ברק התחזה למה שאיננו. בחרנו בו בטעות. הוא הרס את סיכויי השלום. גם את כל שאר הבטחותיו לא מילא (מלבד הבריחה באישון-לילה מ"רצועת הביטחון", שהוא היה אחד מחסידיה בתקופת רמטכ"לותו.) מי שעדיין תולה בו תיקווה כלשהי מרמה את עצמו ואת הזולת. ברק הוא תאונת-עבודה. כמוהו כבנימין נתניהו. מקומם בכנס ותיקי הסיירת, לא בהנהגת מדינה הזקוקה למנהיג חכם, מוכשר ובעל-חזון.