פתאום שמתי לב שאנחנו לגמרי לבדנו על הכביש. כביש מצויין, חדש, ברוחב של שישה מסלולים, חלקו עדיין בבנייה. ריק לחלוטין. פאטנט מיוחד של הכיבוש: כביש עוקף-עוקף. תחילה בנו את כביש חוצה-שומרון, מכפר-קאסם לאריאל, כדי לעקוף את הכפרים הפלסטיניים. אבל כפר בידיה, שהפך בשבתות למרכז-קניות ישראלי, זחל לעבר הכביש עד שהפך לרחוב הראשי של הכפר. לכן, תוך צפיה לאינתיפאדה הבאה, החליטו בנימין נתניהו ואהוד ברק (איש-איש בתורו) לבנות כביש עוד-יותר-סטרילי, כביש עוקף-עוקף. שוב הופקעו שטחים נרחבים של אדמות מהפלסטינים, שוב יצאנו להפגנות יחד עם תושבי הכפרים (נובמבר 1998), שוב ירו עלינו גאז מדמיע (ביהודים לא יורים אש חיה), שוב זה לא עזר.

אבל עכשיו הכביש הזה היה ריק. מראה מדהים. רק מפעם לפעם באה מולנו קבוצה של חמש-שש מכוניות. המתנחלים נוסעים רק בשיירות, מפחד הילדים זורקי-האבנים. רוב הזמן אנחנו, נוסעי המיניבוס של "גוש שלום", לבדנו על הכביש. היה לנו מזל. פה ושם ראינו אבנים זרועות על הכביש, זכר למטחים קודמים, אבל עברנו בשלום. ערב לפני כן קיבלנו קריאת אס-או-אס מתושבי כפר חארס. הכפר הזה, השוכן ליד אריאל, מנותק מהעולם. הצבא הטיל עליו "כתר", אין יוצא ואין בא. הזיתים שלהם עומדים להירקב על העצים, בייחוד במטע הנושק להתנחלות רבבה. מי שמנסה למסוק, מסתכן בירי. לפני יומיים נורה ונהרג ילד בן 14, שהיה שם לבדו עם אביו. הכפריים קיוו שנוכחות ישראלים תרסן את המתנחלים והחיילים, ותאפשר להם למסוק את הזיתים שעליהם קיומם. דיברנו בטלפון עם אשה בכפר, כדי לתאם את בואנו, ותוך כדי השיחה צעקה לפתע שעליה להפסיק כי בזה הרגע התחילו חיילים לירות לעבר הכפר. שנבוא בבוקר ושבדרך כלל לא יורים לפני השעה החושך.

הכפר חארס משקיף מלמעלה, ממרחק של 100 מטרים, על הכביש – בקטע הקטן שבו מתאחד הכביש העוקף עם הכביש העוקף-עוקף. קטע זה חשוף לזריקת אבנים, ומכאן זעם המתנחלים. היכרנו את הנוף היטב, כי במארס 1999 עזרנו למישפחה בכפר הסמוך, כיפל-חארס, לבנות את הבית שנהרס בידי הצבא.

אחרי קבלת הקריאה ב"גוש שלום" התלבטנו. היה ברור שזהו איזור-מילחמה. כדי להגיע לשם, צריכים להסתכן בספיגת-אבנים, ואולי ביריות, מצד הפלסטינים שלא יוכלו להבחין בינינו ובין המתנחלים. נוסף על כך, למסוק זיתים במרחק של כמה עשרות מטרים מהתנחלות יהיה למתנחלים כמו בד אדום.

האם זה אחראי להציע לקבוצת פעילים להיכנס לשטח-מילחמה למשימה כזאת? מאידך, חשוב מאוד שדווקא בימים קשים אלה, בעיצומה של מילחמת-השיחרור הפלסטינית, לא ייקרעו החוטים המחברים בין ישראלים ופלסטינים, כפי שרוצים הקיצוניים משני הצדדים. חשוב להוכיח לפלסטינים שיש כוחות-שלום ישראליים המביעים סולידריות הלכה למעשה בשעתם הקשה ביותר.

נימוקים אלה ניצחו. נעשה גיוס טלפוני מהיר של מתנדבים, המוכנים גם לעזוב את העבודה ולצאת לשטח. תוך שעתיים נרשמו 20 מתנדבים ומתנדבות. וכך, ביום שישי בבוקר, מצאנו את עצמנו בדרך לחארס, במיניבוס הנהוג בידי נהג ישראלי-ערבי. בירושלים התארגנה קבוצה נוספת ביוזמת "רבנים למען זכויות-האדם". לחארס הגענו בשלום. לא נתקלנו במחסום צבאי.

גם המחסום שהיה ממוקם זה שנים רבות על הכביש בקו הירוק (מעבר לכפר-קאסם) נעלם. טיפסנו אל הכפר ברגל, במעלה גיבעה. משני צידי הדרך שטח-הפקר של ונדליזם – עצי-זית גדולים עקורים, שרשיהם מזדקרים לשמיים, טרסות בנות מאות שנים הרוסות. הצבא החריב את השטח, בטענה של יצירת שטח-אש פתוח.

מכיוון המיסגד הגיעה אלינו תפילת היום השישי. חצינו את הכפר הרדום ויצאנו מהכניסה המערבית, בדרך אל המטעים. שם בלם אותנו הצבא בג'יפים ממוגנים וחיילים משוכפצים. קצין קשוח בדרגת רב-סרן (ואולי סגן-אלוף, השכפ"ץ הפריע לראות) מילא במהירות את הטופס הריק השמור דרך-קבע בכיסו, שבו מכריז אלוף-הפיקוד על "שטח צבאי סגור". הוא רשם "המטעים של חארס" ודרש שנסתלק. סירבנו. הצבענו על המתנחלים, שעברו על פנינו בחופשיות במכוניותיהם, תוך השמעת איומים וקללות. אז הופיע קצין בכיר יותר, סגן-אלוף או אלוף-מישנה (כנ"ל), ונאמר לנו שזהו המח"ט.

התווכחנו איתו. קצין סימפאטי, אינטליגנטי, בעל חוש-הומור, מה שנקרא "מיטב החברה'". דווקא משום-כך נראו לי דבריו חמורים. מדוע הוא מפלה בין המתנחלים ובני-הכפר? מפני שבני-הכפר זורקים אבנים. האם נענש ציבור שלם בשל מעשים של מיעוט? "אינני בטוח שזהו מיעוט." ברור היה לגמרי שליבו עם המתנחלים, שלדבריו "החיים שלהם הפכו לגיהינום". אל הפלסטינים התייחס כאל אויב, ללא שום סנטימנטים.

מדוע אין הוא נותן לנו היתר למסוק זיתים? "מפני שאתם באתם לעשות פרובוקציה למתנחלים." ענינו בכנות שאין זו כוונתנו. בעוד הוויכוח הזה נמשך, התחילו המתנדבים להסתנן אחד-אחד לתוך המטעים. למח"ט היתה הברירה לגייס כוח גדול לשם הרחקתנו בכוח, או לתת לנו רשות למסוק. הוא בחר, בשכל רב, באפשרות האחרונה.

במשך שש השעות הבאות חווינו חווייה שנלקחה כאילו מסרט ציוני ישן. קטפנו זיתים, זית אחרי זית, מהעצים שליד ההתנחלות. אספנו את הזיתים בכובעינו עד שהביאו לנו דליים. אחר-כך טיפסנו לענפים הגבוהים. עבודה קשה, אך בהחלט מהנה. מולנו, בראש הגיבעה, במרחק של כמה עשרות מטרים, עמדה חבורה של מתנחלים מזוקנים, חובשי-כיפות, אך כוח של חיילים ושוטרים מנע בעדם מלהתקרב אלינו.

כשראו בני-הכפר שאנחנו נמצאים כבר בשטח, התחילו להופיע מישפחות של בעלי העצים ועסקו גם הם במסיק. במהירות רבה נוצרו ידידויות. הכל נעשה בקצב קדחתני. הפלסטינים ידעו שהם יכולים לעבוד כאן רק כל עוד אנחנו נמצאים בשטח, ולכן בחרו בשיטת-עבודה מהירה, שאינה מטיבה עם העצים. פרשו יריעות פלסטיק גדולים על האדמה ושברו ענפים, כדי למסוק כמה שאפשר יותר תוך כמה שעות. בשעה 1500 התכוננו לסיים, כאשר קיבלנו קריאה בטלפון הנייד.

ביקשו שנבוא במהירות לצד השני של הכפר. שם התפתח עימות עם צה"ל. הכפריים רצו לנצל את נוכחות הישראלים (הקבוצה שבאה מירושלים) כדי להסיר את המחסום שהוקם שם על-ידי צה"ל כדי לנתק כל קשר שלהם עם שכניהם והעולם. הם קיוו שהצבא לא יפתח באש בנוכחות ישראלים וצוותי-טלוויזיה זרים. מכיוון שהמצב החמיר, ביקשו שנבוא לשם כדי למנוע התלקחות קטלנית. עלינו למיניבוס שלנו ונכנסנו לכפר. לאורך הרחוב הראשי עמדו ילדים. במרחק-מה שיחקו (התאמנו?) ילדים בזריקת אבנים זה על זה. כמה פעילים מקומיים התנדבו ללכת לפני האוטובוס ולהגיד לילדים שאנחנו לא מתנחלים. כך עברנו בשקט עד לקירבת העימות. שם עצרו אותנו ראש-הכפר ובחור צעיר בעל מראה סמכותי מאוד. ראש-הכפר אמר שהעימות כבר הסתיים ושהוא יוביל אותנו למקום. הצעיר הסמכותי, לעומתו, אמר שהעימות נמשך ושבהחלט לא כדאי שנמשיך לשם. היה ברור מי הבוס. הוא הציע בתוקף רב שנצא מהכפר בדרך שבה באנו.

בשלב זה התנדב ראש-הכפר להביא אותנו אל מקום העימות מהצד של צה"ל, בכביש הראשי. אבל כשעמדנו לצאת מהכפר, חסם את דרכנו ג'יפ צבאי. סמל בעל תווי-פנים רוסיים עצר אותנו בתנועת-יד השמורה לערבים. כשאחד מאיתנו פנה אליו וביקש להתייחס אלינו בנימוס, התרגז הסמל והודיע שאיננו יכולים לצאת מהכפר.

יש כתר. אין יוצא ואין בא. לא איכפת לו שאנחנו ישראלים. פקודה היא פקודה. רק בקושי שיכנענו אותו להתקשר עם המפקד שלו, וזה הורה לו, כמובן, להניח לנו לעבור. כשיצאנו לכביש הראשי (חוצה-שומרון) ונסענו אחרי שיירה של מתנחלים, הודיעו לנו שהעימות אכן נגמר, והחלטנו לחזור הביתה. נשאר לנו עוד להוריד את ראש-הכפר (קבלן שיפוץ העובד בתל-אביב) והשתהינו במקום כדי לראותו נכנס בשלום בחזרה לכפר. עוד לפני שהתרחק מהכביש מרחק של כמה מטרים, בעלייה לכפרו, הבחנו פתאום שחיילים רצים אחריו בנשק שלוף, מוכן לירי, תופסים אותו ומוליכים אותו איתם.

מיהרנו לרדת מהמיניבוס כדי להסביר להם שהאיש בסך-הכל עשה לנו טובה והראה לנו את הדרך. הם השתכנעו והניחו לו לחזור לכפרו. ברגע זה הגיע ג'יפ של המישטרה ושוטר רשם לנהג שלנו דו"ח-תנועה, על שעמד בכביש במקום שאסור לעמוד בו. שוב ויכוח ארוך, מלווה תחנונים עם שוטרת עקשנית שסירבה לוותר, עד ששיכנענו את הנהג הדרוזי לבטל את הדו"ח: הנהג הרי עמד שם רק כדי שנוכל לדבר עם החיילים… בינתיים שמענו בטלפון הנייד ששני פעילים מהקבוצה הירושלמית נעצרו במהלך העימות על המחסום. (השניים שוחררו למחרת היום. בערוץ 1 הודיעו בטעות שהם שיכים ל"שלום עכשיו". לתנועה זו לא היה שום קשר לאירועי אותו יום.) מציאות של הכיבוש, נובמבר 2000.

חזרנו הביתה, כמו שאומרים – עייפים אך מרוצים. השעה היתה קרוב ל-1700, השעה שבה מתחילות, בדרך כלל, היריות. בשבילי לא נגמר עדיין היום. ידיד נאמן הזמין אותי לארוחת-ערב בקיסריה. במקום היתה שומנה וסולתה של החברה הישראלית: אילי-הון, רופאים, פקידים בכירים, אנשי-תקשורת, אמנים. הארוחה היתה נהדרת. היין משובח. האירוח מושלם. בניגוד להרגלי לא היה לי כוח להתווכח. ישבתי בצד, הסתכלתי, וחשבתי על מה שקורה ברגע זה בחארס, מרחק שנות-אור. לקראת חצות, בדרך הביתה, שמעתי בחדשות שמתנחלת נפצעה קל מזריקת אבנים ליד כפר חארס.