איזו הופעה מרשימה! איזה קסם אישי! איזה חיוך מלבב! איזה דיבור רהוט! מי היה מאמין שמאחורי כל אלה אין ולא כלום?

לא עקרונות. לא מחוייבות מוסרית. לא דבקות באידיאל. לא כלום.

הוא בא משומקום, והוא יחזור לשומקום. ובמשך שמונה שנים ארוכות, בתפקיד החשוב ביותר בעולם, לא רשם אף שורה אחת בהיסטוריה.

ויליאם ג'פרסון קלינטון ייזכר - אם בכלל – בגלל מוניקה. בעצם, אין זה מפליא. כאשר הושבע כנשיא ארצות-הברית ועורר תיקווה כה רבה, נטו רבים לשכוח איך הוא הגיע בכלל למישרה רמה זו. היתה לכך סיבה פשוטה: כאשר המנהיגים הרציניים של המיפלגה הדמוקרטית היו צריכים להחליט אם להציג את מועמדותם, איש מהם לא התנדב. היה נדמה אז כי אין כל סיכוי לנצח את הנשיא שכיהן אז בתפקיד, ג'ורג' בוש האב, אשר נחל זה עתה ניצחון מוחץ במילחמת-המיפרץ. שום מדינאי שהיה לו מה להפסיד לא היה מוכן להתייצב נגדו.

השדה נשאר פתוח לפוליטיקאים בלתי-חשובים שלא היה להם מה להפסיד. כאלה שהשתוקקו לתואר "לשעבר מועמד לנשיאות", המבטיח לפחות איזכור בספרי ההיסטוריה.

כזה היה המושל הצעיר של מדינת ארקנסו, אחת הפחות חשובות במדינות ארצות-הברית. איש צעיר, נחמד, בהחלט אינטליגנטי, בעל אשה שאפתנית מאוד. ההמשך מצביע על התכונה הבולטת ביותר בקאריירה של האיש: המזל. פיתאום צנחו המניות של הנשיא בוש. הניצחון על עיראק התגלה כחלול. הכלכלה היתה על הפנים. הציבור ההפכפך רצה במישהו חדש. האיש המחייך ההוא מארקנסו נראה טוב. הוא נבחר בפוקס. (ורק בסוגריים נעלה את השאלה: איך זה קורה שבעידן הטלוויזיה מדינה ענקית כמו ארצות-הברית - וגם מדינה קטנה כמו ישראל – אינה מסוגלת להעלות לשילטון אלא אנשים בינוניים או פחות מזה, כוכבים חלולים, מתחזים, ואף נוכלים גמורים. אבל זהו נושא הראוי לדיון מיוחד.)

בשמונה השנים עתירי-השערוריות לא עשה קלינטון דבר וחצי-דבר שראוי להיזכר בו. אבל בתחום החשוב ביותר, הכלכלה, היה לו מזל. הכלכלה האמריקאית פורחת. אמנם, בארצות-הברית הקפיטליסטית אין לממשלה אלא השפעה שולית על הכלכלה, אבל לכלכלה יש השפעה רבה על הבחירות. מה עוד קרה בתקופת קלינטון? מילחמות בוסניה וקוסובו, שבהן גרמה ההססנות הפחדנית של קלינטון ועוזריו סבל למיליונים. בארצות-הברית עצמה גדל הפער בין עשירים ועניים, לא הושג ביטוח רפואי לכל, לא פחת הנשק הקטלני שבידי האזרחים, לא התקדם מעמדם של ההומו-סכסואלים. ההשפעה המושחתת של קבוצות-הלחץ עתירות-הממון (ובכללן היהודיות) על הבחירות לא פחתה, אלא גדלה עוד יותר. סנטורים, חברי-קונגרס וגם הנשיא עצמו נקנים, נמכרים, נשכרים ומושכרים בשוק החופשי, ככל סחורה אחרת.

מכל המחדלים של עידן-קלינטון, החמור ביותר הוא כישלונו הגמור במרחב שלנו. נאמר שקלינטון הקדיש לנו יותר מאמץ מאשר כל קודמיו. נכון, אבל התוצאה אפסית. לא הדריך אותו שום עיקרון מוסרי, ואפילו לא אינטרס אמריקאי, אלא התשוקה הצינית לקולות יהודיים ולכסף יהודי.

זה התחיל עוד כאשר גנב את הסכם-אוסלו. לא היה לו שום חלק בהשגת ההסכם ההיסטורי, אבל הוא קנה את הזכות להפקת ההצגה על מידשאת הבין הלבן. וכך זה נמשך: הצגה אחרי הצגה, בעזרת אנסמבל שהיה מורכב כולו – כמה מוזר! – מפקידים ממוצא יהודי, החל בשר-החוץ, שר-הביטחון והיועץ לביטחון לאומי וכלה בדניס רוס הפאתטי והשגריר בישראל. כולם יהודים, וחלקם פקידים לשעבר במוסדות ציוניים. קלינטון היה הגוי היחידי בחבורה. (כאילו כל הפקידים המטפלים בוושינגטון בעניין בוסניה היו אמריקאים ממוצא סרבי.)

הצגה אחרי הצגה, מאוסלו עד קמפ-דייוויד, דרך הזלת הדימעה על קיברו הרענן של יצחק רבין ("שלום, חבר!'). על הכל ריחפו חוסר-רצינות וחוסר-עקרונות, שהובילו בהכרח לאסון הנוכחי – אסון לפלסטינים ואסון לישראל. הישראלים והפלסטינים היו זקוקים לתיווך רציני, ונאלצו להסתפק בחיוך המקסים של האיש מארקנסו.

סופו יהיה כסוף החתול מצ'צ'ייר בארץ-הפלאות של אליס: הוא ייעלם מבלי להשאיר אחריו דבר – מלבד החיוך.