מיפלגת-העבודה החליטה להקרין סרט על יצחק רבין, אך להוציא ממנו את תמונת לחיצת היד ההיסטורית עם יאסר ערפאת. כך קברה את מיפעל-חייו. להקרין סרט על רבין בלי אוסלו זה כמו להציג סרט על אלברט איינשטיין בלי תורת-היחסות ועל בן-גוריון בלי הכרזת המדינה. וזה כמו לרצוח את רבין שנית. אין רבין בלי אוסלו ואין אוסלו בלי רבין. במשך 25 שנים הוא פסע, צעד אחרי צעד, אל היעד הזה. אני יכול למסור על זה עדות אישית.

חוץ מכמה היתקלויות מיקריות, לא היה לי קשר רציני עם רבין עד למילחמת ששת-הימים. אז פניתי אל הרמטכ"ל רבין במכתבים סודיים כדי להעמידו על פשע-מילחמה המתבצע על-ידי חייליו: רצח סיטוני של פליטים פלסטיניים אומללים, המנסים לחצות בלילה את הירדן מערבה כדי לחזור הביתה. הוא אישר את קבלת המיכתב, ונדמה לי שהדבר הופסק.

באביב 1969, אחרי שנפטר לוי אשכול, הצעתי רשמית לנשיא המדינה להטיל את הרכבת הממשלה על רבין (דבר שחייב את שינוי החוק). ביוני של אותה שנה ביקרתי אותו בשגרירות ישראל בוושינגטון, ואז החל הדו-שיח שלנו על העניין הפלסטיני, שנמשך עד מותו. באתי אז לאמריקה כדי לעשות נפשות להקמת מדינה פלסטינית בשטחים הכבושים – רעיון שהצעתי ללוי אשכול עוד במהלך מילחמת ששת-הימים. אחרי שדיברתי על כך עם מדינאים אמריקאיים בכירים, הזמין אותי רבין לשגרירות. במהלך השיחה השמיע מישפט מעניין: "לא איכפת לי בכלל איפה יהיו הגבולות, כל עוד שהם יהיו פתוחים. רק גבול פתוח הוא גבול בטוח." הוא דגל אז באופציה הירדנית. בפגישה (ואחר-כך במיכתב ששלחתי לו לסיכום השיחה) ניסיתי לשכנעו שדווקא הגבול בין ישראל לבין מדינה פלסטינית יהיה בהכרח פתוח, בגלל המציאות הגיאוגרפית (הקשר בין הגדה והרצועה), הכלכלית והמדינית. אחרי שובו ארצה נמשך הדו-שיח מעת לעת – בלשכת ראש-הממשלה, בכנסת, במעונו, בביתו הפרטי ובמסיבות שבהן נתקלנו זה בזה (ושתינו ביחד ויסקי). בשנים 1975 ו-1976 באתי כמה פעמים ללישכתו, כדי לדווח לו (לבקשת הפלסטינים) על המגעים החשאיים שלי עם ראשי אש"ף. כמה פעמים הבאתי לו הצעות ששיגר לו יאסר ערפאת - דרך סעיד חמאמי ודרכי – לחילופי מחוות מסויימים.

רבין חזר על דבקותו האדוקה באופציה הירדנית, ואמר לי מישפט שנחרת בזיכרוני: "לא אעשה שום צעד לקראת הפלסטינים, מפני שהצעד הראשון יעלה אותנו על דרך שתביא בהכרח להקמת מדינה פלסטינית." לכך לא היה אז מוכן.

אם כן, איך הגיע לאוסלו? הוא הסביר לי את זה בעצמו ב-1994, בשיחה-של-שבת נינוחה בביתו. באתי לשוחח איתו כדי לכתוב מאמר, שבו עמדתי לבחור בו כבאיש-השנה. מעולם לא ראיתי אותו כל-כך נינוח. לאה ישבה עם אורחים בסלון, רבין קיבל אותי בחדר-עבודתו, איתן הבר ישב איתנו.

רבין אמר שדבק באופציה הירדנית עד לאינתיפאדה. אז יצא המלך חוסיין מהמישחק והכריז שירדן מוותרת על הגדה המערבית. אריאל שרון ניסה בשעתו להקים בשטחים הכבושים גוף של קוויזלינגים ("אגודות הכפרים"), והניסיון עורר גיחוך אצל הפלסטינים. כשהתמנה רבין לשר-הביטחון, הזמין אליו מנהיגים פלסטיניים מקומיים, בקבוצות וכיחידים. כולם אמרו לו: "כל זמן שאנחנו תחת כיבוש, איננו יכולים לנהל משא-ומתן. הכתובת הפוליטית שלנו היא אש"ף בתוניס."

אחר-כך נאלץ ראש-הממשלה, יצחק שמיר, ללכת לוועידת-השלום במדריד. הוא לא הסכים, כמובן, לשבת עם מישלחת פלסטינית. הוסכם שתופיע "מישלחת ירדנית-פלסטינית" – אך זו התפלגה מיד, וכך מצאה המישלחת הישראלית את עצמה יושבת מול מישלחת פלסטינית. למנהיגה, פייצל חוסייני, לא הותר להיכנס לחדר, מכיוון שהוא תושב ירושלים. הוא נתן את ההוראות למישלחתו בחדר סמוך.

המצב נעשה מגוחך. בכל פעם כשישראל הציעה הצעה, אמרו הפלסטינים: "אנחנו מבקשים הפסקה, כדי לטלפן לתוניס ולקבל את תשובה ערפאת." רבין הסיק את המסקנה ההגיונית: אם ממילא ערפאת הוא הקובע, מוטב לדבר איתו יישרות. (כדי להסיר ספק, את כל הדברים האלה פירסמתי עוד בימי חייו של רבין. מעולם לא הכחיש מילה מהם.)

בשעה שהסכים לעקרונות אוסלו, רבין לא היה מוכן לקפוץ את הקפיצה הגדולה ולהגיע ישר לשלום. הוא היה אדם איטי וזהיר מטבעו, ובניגוד לבגין, למשל, לא אהב מחוות דרמטיות. במקום לשלם בו במקום את המחיר השלם עבור השלום השלם (מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים המיזרחית, חזרה לקו הירוק, החזרת המתנחלים) העדיף להתקדם צעד-צעד, גם כדי להרגיל את הציבור לאט-לאט, אך הבין היטב שזה יביא בסוף למדינה פלסטינית (כפי שהעיד המישפט הנ"ל).

כבר בשנות ה-70' הצעתי לו להיפגש בחשאי עם ערפאת. אז סירב בתוקף. גם כשלחץ כבר את ידו בוושינגטון, היה ניכר בו שהוא עושה זאת כצי שכפאו שד. אבל בשנתיים שנותרו לו התהדקו היחסים. ערפאת האמיתי, פנים אל פנים, שונה מאוד מערפאת המצטייר בדמיון הישראלי. אף שרבין היה מטבעו חשדן ביחסיו עם בני-אדם ולא התקשר אליהם בקלות, הוא למד להעריך את המנהיג הפלסטיני ולתת בו אמון, כפי שמעידה לאה רבין. תוך כדי כך קרה לרבין דבר חשוב עוד יותר: הוא התחיל לראות את הצד הפלסטיני של הסיפור ההיסטורי, ולהפנים שלא כל הצדק נמצא בצד אחד. זה היה תהליך איטי ועמוק. בנאום האחרון שלו בכנסת אמר, כאילו בלי קשר לנושא הנאום: "לא באנו לארץ ריקה!" הרוצח, ואלה שעמדו מאחוריו, רצחו אותו בעוד מועד.

האנשים המתיימרים היום להיות יורשיו רחוקים מאוד מלהיות כאלה. ברק הצליח להרוס תוך כמה ימים את כל אשר בנה רבין בסבלנות וביסודיות במשך שנים. אהוד ברק לא המשיך מהמקום שבו חדל רבין מלכת, אלא החזיר את הכל למישבצת הראשונה. הדמיון בין ברק לרבין הוא חיצוני בלבד – שניהם ילידי הארץ, שניהם היו חיילים מקצועיים והגיעו לתפקיד הרמטכ"ל. אבל רבין היה הרבה יותר מאשר גנרל. הוא היה אדם הגון, נבון ובעל גרעין מוסרי. הוא לא היה שחצן. הוא לא האמין שאפשר לכפות על העם הפלסטיני בכוח דברים הנוגדים את יסודות קיומו הלאומי. הוא הבין שאם רוצים להגיע במכה אחת ל"סוף הסיכסוך" צריכים לשלם את המחיר המלא – ושאם אין עדיין נכונות לכך, מוטב להתקדם בהסכמי-ביניים. הוא לא בז לפלסטינים ולא זילזל במנהיגם. פעם אמר לי עזר וייצמן: "כדי לעשות שלום עם הערבים אתה לא צריך לדעת ערבית. אתה צריך להיות בן-אדם." רבין לא היה קדוש ולא היה גאון. אבל הוא היה בן-אדם.