כאשר הוריקן פוגע ביער, כל עץ עומד למיבחן. העצים הרקובים נעקרים ומועפים לכל רוח, לפעמים למרחק רב. העצים החזקים, המושרשים היטב באדמתם, נשארים עומדים.

כוחות השלום הישראליים עוברים עכשיו מיבחן כזה. רוחות המילחמה סוערות. כמה מפורסמים ממחנה-השלום (הידועים גם כ"שמאלנים") נעקרו והועפו כל הדרך לימין. אחרים התקפלו, גימגמו או השתתקו. אבל מחנה מרשים של אנשי-שלום עמדו והתפקדו.

התקשורת, שהתגייסה כולה (מחוץ לכמה חריגים בולטים) לתעמולת המילחמה, חוגגת. אופנה חדשה מדברת בהנאה על "קריסת השמאל". המכים על חטא, בנוסח ה"ביקורת העצמית" הבולשביקית, זוכים באור הזרקורים. הם מתבכיינים בקול גדול: השמאל טעה בגדול, אין פרטנר, ערפאת הוא נבל, צריכים לחשוב על הכל מחדש.

האמנם?

התזה שלנו היתה שלא יהיה שלום כל עוד לא יזכו הפלסטינים בהגשמת דרישתם הצודקת להקים את מדינתם, שגבולה הקו הירוק, כשירושלים משמשת בירת שתי המדינות והמתנחלים חוזרים הביתה. שהקמתן והרחבתן של ההתנחלויות, הפקעת האדמות, הריסת הבתים ובניית הכבישים העוקפים בכל הגדה יוצרות זעם נורא בערים ובכפרים. שאם יתייאשו הפלסטינים מ"תהליך השלום", תהיה התפוצצות. מי שטרח בחודשים האחרונים לקרוא את מאמריי במדור זה יודע כי הזהרתי שוב ושוב שעומדת לפרוץ אינתיפאדה חדשה, והפעם חמושה. כל זה מתגשם עכשיו לנגד עינינו, כמו על פי תסריט. אבל אומרים שזה דווקא מאשר את תחזיות הימין. איך זה? כשהתותחים רועמים, השכל הישר מתעלף. גם אצל כמה "שמאלנים".

האמת היא שמעולם לא היה בארץ מחנה-שלום אחיד. בשטח פועלים כוחות-שלום רבים, הנבדלים זה מזה ברקע, בהשקפה וגם בטמפרמנט.

חלוקה אחת היא בין האגף הסנטימנטלי והאגף הפוליטי. לאגף הראשון משתייכים אנשים המסתכלים בעיקר פנימה. יותר מכל חשובה להם דמותם המוסרית. המשמיצים טוענים שאחרי כל פעולת-שלום אלה מסתכלים בראי ומתפעלים: "כמה שאנחנו יפים!" הרחוב קורא להם "יפי נפש". "יורים ובוכים". הפלסטינים משמשים להם יותר כאובייקט להפעלת גישתם המוסרית מאשר כסובייקט שווה-ערך, שיש לו אישיות משלו. לכן זה לקח להם כל-כך הרבה זמן להכיר באש"ף, לקבל את רעיון המדינה הפלסטינית, להסכים להקמת הבירה הפלסטינית בירושלים המיזרחית. אנשים כאלה עלולים לקרוס בכל משבר חמור כמו מילחמת לבנון ("שקט, יורים!"), מילחמת המיפרץ ("חפשו אותי!") ועכשיו, מול מילחמת-השיחרור הפלסטינית ("אין פרטנר!"). כל תגובה פלסטינית באה להם כהפתעה גמורה. האגף השני, הפוליטי, שעליו אני נמנה, מבין שאם רוצים לעשות שלום עם האומה הפלסטינית, יש להבין את שאיפותיה, רגשותיה, פחדיה ותיקוותיה (כשם שהפלסטינים אמורים להבין את שאיפותינו ופחדינו). רק הבנה כזאת מאפשרת את יצירת הבסיס לחיים של דו-קיום בארץ ובמרחב. לכן פתחנו ב-1974 במגעים עם ראשי אש"ף, לכן הקדשנו שעות ללא-ספור לשיחות עם פלסטינים מכל שכבות-החברה. כך הגענו עשר-עשרים שנה לפני אחרים להכרה בעם הפלסטיני, באש"ף, במדינה הפלסטינית, בריבונות פלסטינית על ירושלים המיזרחית ומיתחם המיסגדים. לא מדובר על אהבה אלא על התפייסות היסטורית, שרק בעיקבותיה יכול לבוא גם שלום.

הבדל אחר בין כוחות-השלום נוגע למפה המיפלגתית. למחנה הראשון יש זיקה עמוקה (כמעט תורשתית) למיפלגת-העבודה. הם יכולים לעלות על הבאריקדות נגד נתניהו ושרון, אך כאשר נמצא איש מיפלגת-העבודה בשילטון, קשה להם להרים קול. הרי זהו "הרע במיעוטו". הרי "אין לנו אחר". מכאן הקריסה, כאשר מנהיג מיפלגת-העבודה הוא הגורם למילחמה בפלסטינים.

למחנה השני אין כל בעיה למחות נגד גירוש הפעילים האיסלאמיים על-ידי רבין (בתמיכת הרמטכ"ל, אהוד ברק) אך לתמוך ברבין כאשר חתם על הסכם אוסלו. לבחור בברק, אך להיאבק בו כאשר הוא מתגלה כקברן השלום. מחנה-השלום ייצא מהמיבחן הנוכחי מחוזק. החזקים יישארו חזקים, המתכופפים ישובו ויתיישרו. ולא נזיל דימעה על העקורים.