אילו הייתי ציניקן, הייתי אומר שאהוד ברק ואריאל שרון תיכננו את הכל מראש. לפני חודש היה ברק פוליטיקאי פושט-רגל, בסוף דרכו. הוא איבד את הרוב שלו בכנסת, שותפיו נטשו אותו, ימי ממשלתו היו ספורים, היא התקיימה רק בגלל פגרת הכנסת. הסקרים ניבאו שאם יהיו בחירות, הוא יפסיד בהן בגדול.

אריאל שרון נמצא במצב דומה. הקאריירה שלו התקרבה לסופה. היה ברור שהליכוד ידיח אותו וימליך במקומו את בנימין נתניהו, שינצח בבחירות. ואז, ראה זה פלא, הכל התהפך. ברק התחיל לדבר על "קודשי האומה", שבגללם אינו יכול להיענות לדרישות הפלסטינים. שרון בא לתחום המיסגדים בהר-הבית. ברק, באמצעות בן-עמי, נתן חסות לביקור ושלח 1200 שוטרים "להגן" על שרון. הביקור גרם להתפוצצות הצפויה. ליד מיסגד אל-אקצה נהרגו שיבעה פלסטינים מאש השוטרים. המהומות פשטו בכל השטחים הכבושים ובישראל עצמה. אחרי מאה הרוגים, ובהם הילד שנורה בזרועות אביו בצומת נצרים וקורבנות הלינץ' המתועב ברמאללה, נוצר סוף-סוף מצב-החירום המייוחל. ברק קרא להקמת ממשלת-חירום וכמעט כל המיפלגות עמדו בתור הכניסה לממשלתו. כלי-התיקשורת הפכו למכשירי-התעמולה שלו, רוב עצום בעם תומך בו.

בסך הכל, מהלך גאוני. גם ברק וגם שרון ניצלו מאבדון פוליטי גמור והפכו במכה אחת לגיבורי האומה.

כך הייתי אומר, אילו הייתי ציניקן. מאחר שאינני כזה, אני אומר: זה לא היה מתוכנן, אבל זה יצא בדיוק ככה. אז מה נאמר על ממשלת-החירום?

ראשית: זאת לא תהיה ממשלת-ברק, אלא ממשלת-שרון. לכל היותר: ממשלת שרק. כי בכל ממשלה שבה כיהן עד עכשיו, היה שרון הגורם הדומיננטי. כאשר היה שר-החקלאות כיסה את הארץ בהתנחלויות, המכתיבות עכשיו את מדיניות ברק. כשר-הביטחון הכניס את בגין ללבנון. בכל תפקידיו קבע את מפת הסיפוח, שעל פיה מתנהלת המילחמה הנוכחית. הרעיון שברק ישלוט בשרון מגוחך.

שנית: מעולם לא בגד פוליטיקאי בצורה כל כך צינית בכל ההבטחות שנתן לבוחריו. בחרנו בברק כדי להיפטר מהליכוד ומפני שהבטיח לעשות שלום עם הפלסטינים ועם הסורים. השלום עם הסורים התפוצץ בגלל 10 מטרים של חוף הכינרת. השלום עם הפלסטינים התפוצץ בגלל "קודשי האומה". גיוס בחורי-הישיבה הפך לבדיחה, והמהפכה האזרחית/חילונית צללה למצולות. אפילו הבריחה מלבנון לא הצליחה: בגלל אי-הנכונות לוותר על שטח זעיר ליד הר-דוב ניתנה לחיזבאללה העילה להמשך בהטרדה.

שלישית: זוהי ממשלת-מילחמה. בממשלת-החירום יש רוב לאויבי הפשרה עם הפלסטינים. בעיני העולם הערבי, שמו של שרון קשור ללא-תקנה בטבח קיביא ובפרשת סברה ושאתילה. כל ילד מבין שמי שמתחבק עם שרון זורק את תהליך-השלום לפח האשפה.

המנטרה בתיקשורת היא: "ברק הלך יותר רחוק מכל ראש-ממשלה קודם." מתי? איפה? בניגוד לנתניהו, הוא לא החזיר אף מילימטר אחד של אדמה כבושה. לדיבורים בקמפ-דייוויד על פשרה בירושלים לא היה שום כיסוי. ברגע שברק התחיל לדבר על "קודשי האומה", הפשרה מתה. ממשלת-ברק אמנם המשיכה בשיחות-שלום והשמיעה סיסמאות-שלום רמות, אך בפועל לא הפסיקה אף לרגע אחד את המילחמה בפלסטינים בשטח.

בהתאם לנוסחת שרון, הרחיב ברק את ההתנחלויות, הקים התנחלויות חדשות במסווה של "הרחבה", הפקיע אדמות פלסטיניות בכל רחבי השטחים הכבושים, הרס בתים ויצר "עובדות בשטח" על-ידי סלילת "כבישים עוקפים", שנועדו להרחיב את "גושי-ההתנחלויות". (אין כפר פלסטיני שלא ראה במו עיניו פעילות מילחמתית זו בסביבתו. זה מסביר, אולי, את התפשטות העימות האלים הנוכחי בכל רחבי השטחים הכבושים.)

תוך זמן-שיא הצליח ברק להרוס את כל הישגי קודמיו, מבגין והלאה. המדינות הערביות מנתקות את יחסיהו עם ישראל, הנורמליזציה מתה, מעמד ישראל בדעת-הקהל העולמית צנח. ברק, שהתחזה כממשיכו של יצחק רבין, היה מלכתחילה ממשיכו של אריאל שרון.

בממשלת-החירום יהיה אריאל שרון הדמות הדומיננטית, כפי שהיה בכל הממשלות שבהן כיהן, ולא חשוב באיזה תפקיד. ברק יהיה לכל היותר שותף זוטר. ממשלת שרון-ברק, בקיצור שרק.

על ממשלת-החירום מתנוססת אימרתו של עמוס הנביא: "היילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?"