פעולה צבאית מעידה על עצמה. התוצאות נראות לעין. במילחמת ראש-השנה נהרגו 68 פלסטינים (מהם 11 אזרחים ישראליים), ונפצעו כמה אלפים, רבים מהם פצועים קשה. בצד הישראלי נהרגו שני חיילים ונפצעו כמה עשרות, כמעט כולם קל עד קל מאוד.

מה זה מלמד? הצד הישראלי התכונן למילחמה זו במשך חודשים. הרמטכ"ל וקציניו הודיעו מראש כי יפעילו מסוקי-קרב, טילים וטנקים. אבל הם העלימו את נישקם העיקרי: הצלפים.

הצלף הוא חייל/שוטר שתפקידו להרוג נקודתית. ברור עתה כי באימונים הרבים שקדמו למילחמה זו, תורגלה שיטה זו היטב. תפקיד הצלף הוא להשקיף על המפגינים, לבחור במטרות נקודתיות, לכוון היטב ולפגוע בראש או בפלג הגוף העליון. נבחרו כדורים מיוחדים, שהבטיחו כי הקורבן ייהרג מייד או בבית-החולים.

השיטה הזאת מבוססת על הנחה פשוטה: "לגבות מחיר גבוה", כפי שהתבטאו הקצינים בלשונם המיוחדת. המתכננים חשבו שאם ייגרמו לפלסטינים הרבה קורבנות, יפסיקו את העימות וייכנעו.

בימי המילחמה התפארו האלופים ש"אילו רצינו, יכולנו להרוג הרבה יותר." זה נכון, כמובן. ירי בלי אבחנה בהמון מפגינים יכול היה להפיל מאות, ואף אלפים. יתר על כן, אפשר היה להפציץ ערים וכפרים פלסטיניים במטוסים.

אפשר היה להפגיזם בתותחים. אולם אהוד ברק הבין שהמחיר המדיני של פעולות כאלה יהיה קשה מנשוא. ואילו כניסת טנקים לערים ערביות היה גובה מחיר צבאי גבוה. ברחובות הצרים של שכם היו הטנקים חשופים לבקבוקי-מולוטוב. לכן ניתנה עדיפות לשיטה של הפעלת צלפים.

זוהי שיטה לא-מוסרית ולא-חכמה. לא-מוסרית, מפני שהיא הופכת את החיילים והשוטרים למוציאים-להורג. אמנם, התופעה עצמה אינה חדשה. התחיל בה אריאל שרון (אלא מי!) עוד בראשית ימי הכיבוש, כאשר השליט מישטר-אימים בעזה. כפי שהודה בעצמו, נתן אז פקודה "לא לקחת שבויים". פלסטיני שנתגלה וברשותו נשק, הוצא להורג במקום. אחר-כך עברה השיטה ליחידות המסתערבים. הסיסמה היתה "וידוא הריגה". היא התגלתה כאשר הרגו המסתערבים את אחד מחבריהם, שחשבוהו בטעות לפלסטיני. אחרי שנפצע, ניגשו אליו וירו בראשו ממרחק של סנטימטרים.

באחרונה התגלה שהמסתערבים הרחיבו שיטה זו על-ידי מניעת עזרה רפואית. אמבולנסים פלסטיניים לא הורשו להגיע אל הפצועים, שנשארו מוטלים במקום ומתו מפצעיהם. (למרבה הצער למדו הפלסטינים את הלקח הברברי הזה ונהגו כך בקבר-יוסף, ואילו הצלפים של צה"ל הרגו את נהג האמבולנס שחש לעזרת הילד בצומת נצרים.)

נראה כי השימוש בצלפים על-מנת להרוג הפך עכשיו לדוקטרינה של צה"ל והמישטרה. הפלסטינים, לעומת זאת, לא התאמנו עדיין בשימוש בנשק בצורה דומה. בטלוויזיה נראו החיילים הפלסטיניים כשהם יורים סתם, ללא מטרה ברורה. מכאן יחס האבדות משני הצדדים.

שיטת ההרג המכוון היא בלתי-מוסרית בעליל. יתכן שעל פי החוק הישראלי, מתנופף עליה הדגל השחור של אי-החוקיות. אין ספק שהיא מנוגדת לחוקי-המילחמה הבינלאומיים. הפלסטינים התחילו כבר לדבר על פנייה לבית-הדין הבינלאומי לפישעי-מילחמה, העומד לקום. אינני מקנא במצבו של רב-אלוף שאול מופז, אם אכן תוגש נגדו תביעה כזאת.

אבל גם מבחינה צבאית מובהקת, השיטה הזאת נוגדת את מטרתה. ההוצאות-להורג אינן "מרגיעות" (ביטוי האהוב על גנרלים בכל העולם). הן גורמות לתוצאה ההפוכה בדיוק: כל לווייה מולידה נוקמים, כל קבר מעמיק את השינאה וגורם לקורבנות נוספים. האמצעים המקובלים לפיזור הפגנות, שאינם גורמים להסלמה, היו מועילים יותר.

דרך-המחשבה של האלופים, אותם שתיכננו את המערכה הזאת ואותם המפקדים עליה, מעוררת הירהורים מפחידים. פעם היו לנו מפקדים בעלי שאר-רוח, כמו יצחק שדה ושימעון אבידן, ואלופים מתוחכמים, כמו יגאל אלון ומשה דיין. תוך דור אחד גדל לנו דור של אלופים המזכירים את הגרועים שבגנרלים האמריקאיים והרוסיים, קצינים המאמינים בכוח הגס בלבד. ההם נכשלו בכל המילחמות, מאפגניסטאן עד ויאט-נאם. שלנו הובסו בלבנון, ועוד ידם נטויה. גם השימוש במסוקי-קרב ובטילים יגרום לאסון. במוקדם או במאוחר הוא יביא בהכרח לתקרית נוסח כפר-כנא במיבצע "עינבי זעם": טבח של אזרחים, שתצלומיו יעוררו זוועה עולמית. ראינו השבוע מה כוחה של סלידה כזו: מותו של הילד מוחמד אל-דירה שינה באחת את יחס העולם לישראל. כל השקרים וחצאי-האמיתות של דוברי ישראל לא מחקו את התגובה הזאת, אלא להיפך.

במשך כל ימי המערכה ראה העולם צעירים פלסטינים, רובם המכריע חמושים רק באבנים, מתייצבים מול לועי הרובים של הצלפים הישראליים, והדבר עורר התפעלות. בעיני העולם, הם גיבורי התהילה. מילחמת ראש-השנה היתה מילחמה אבודה מראש - וכך תהיה המילחמה הבאה, הגדולה פי כמה, המסתמנת כבר באופק.