אי-אפשר להבין את אהוד ברק אם מתעלמים מכור מחצבתו: הקומנדו ששמו סיירת מטכ"ל. הקומנדו אינו זרוע צבאית בלבד. הקומנדו הוא אופי, מנטליות, השקפת-עולם. במלחמת-תש"ח שירתתי בפלוגת "שועלי שימשון", שהיתה, יחד עם "חיות הנגב", האמא של כל יחידות-הקומנדו בצה"ל. אני יודע על מה אני מדבר, כי כמה מן התכונות האלה דבקו גם בי בשעתו. לא קל היה להתגבר עליהן. הקומנדו הוא יחידה "מובחרת", ואנשיו מודעים לזה היטב. כדי להכשירם לפעולות מסוכנות במיוחד, מטפחים בהם את האמונה שהם הטובים ביותר, הנועזים ביותר, אנשים מיוחדים אחד-אחד. הבוז לשאר החיילים נטוע עמוק בליבם. אנחנו ואפסנו עוד. הרגשת העליונות מביאה איתה זילזול בחוק וסדר. לעולם לא יקפיד איש-הקומנדו על הופעה מסודרת מדי. להיפך, גאוותו על רישול מסוים בהופעתו החיצונית, ואותו הוא מטפח בקפדנות. מושגים החלים על חיילים פשוטים - שרשרת-הפיקוד, מישמעת חיצונית (להבדיל ממישמעת פנימית), תרגילי-סדר ובולשיט - מעוררים אך בוז אצל איש-הקומנדו האמיתי. בקומנדו חוגג הברדק. (עיין ע' "דובדבן".) ההעזה, היוזמה והתושיה הן תכונות חיוניות לאיש-הקומנדו.

הצד השני של המטבע הוא התנשאות ושחצנות. חשובים מן הסממנים האישיים הם האיפיונים המיבצעיים. הקומנדו קיים כדי לבצע פעולות מסוג מייוחד, בדרך-כלל מאחורי קווי-האוייב. לשם כך פועל הקומנדו ביחידות קטנות, המסוגלות לנוע במהירות, להפתיע את האוייב במקום בלתי-צפוי, לבצע את זממם ולהסתלק. איש הקומנדו אינו אמור להחזיק במוצב שכבש. הוא אמור להסתלק מהר, לפני שהאוייב יעלה עליו. להרוג, לוודא הריגה, להיעלם.

המושג "קומנדו", במובנו זה, בא ממילחמת הבורים (בפתח המאה שעברה), שבה ניסה הצבא הבריטי הסדיר להביס את המתנחלים ההולנדיים בדרום-אפריקה ("בורים" - איכרים). אלה הקימו יחידות מקומיות קטנות, שנקראו בשפתם "קומנדו". הן הצטיינו בכושר-ניידות, בהכרת-השטח וביכולת-הפתעה, בניגוד לגדודים הבריטיים המסורבלים.

הבריטים למדו את הלקח, ובמילחמת-העולם השניה הקימו יחידות-קומנדו משלהם. באחת מהן, "מידל-איסט קומנדו", שירתו גם בני היישוב העברי (וביניהם גם אחי). הן הופעלו בפעולות פגע-וברח, ולא תמיד בהצלחה.

דרך-החשיבה של מפקד-קומנדו (לדוגמה: אריאל שרון, איש יחידה 101) שונה לחלוטין מזו של מפקד גייסות גדולים של שריון ורגלים (לדוגמה: "טליק", איש הטנקים). זה צריך להניע כוחות גדולים, לתאם בין מפקדים בעלי אגו מנופח, לתכנן אספקה, להבטיח שטחים שכבש, להתחשב בבעלי-ברית. יש לו מושגים של שטח, זמן וכוחות, שהם זרים לגמרי לאיש-הקומנדו. לקומנדו אין תפיסה אסטרטגית. הוא עוסק רק בטאקטיקה קצרת-מועד. ברק לבש בגדי אשה, נחת בביירות, הרג מנהיגים פלסטיניים והסתלק. ולחילופין: לבש סרבל לבן, עלה למטוס "סבנה", הרג את החוטפים, וזהו.

לכן לא יתכן בצבא נורמלי שאיש-קומנדו יהיה לרמטכ"ל. בישראל המצב הפוך: כמעט כל הרמטכ"לים האחרונים באו משורות הקומנדו.

במישור הפוליטי המצב מוזר עוד יותר: בשום דמוקרטיה מערבית אין ריכוז של גנרלים בממשלה ובעמדות הציבוריות הבכירות. ואילו אצלנו, שני ראשי-הממשלה האחרונים הם אנשי-קומנדו לשעבר. ברק מנהל פוליטיקה של קומנדו. בצד החיובי הוא מצטיין בהעזה, במקוריות, בתושיה. בצד השלילי הוא "מצטיין" בהתנשאות הגובלת בשחצנות, בביטחון שהוא יודע את הכל יותר טוב, בבוז עמוק לכל שותפיו, באי-היכולת לקיים מימשל מסודר, לתאם מהלכים עם אחרים ולבזר אחריות. כל אלה תכונות מובהקות של הקומנדו.

הוא מנהל מדיניות של פגע-וברח. משא-ומתן עם הסורים עד לרגע שלפני האחרון, ואז - ניתוק-מגע והסתלקות מהזירה. משא-ומתן עם הפלסטינים עד לרגע שלפני האחרון - וחוזר חלילה. אותו הדבר יקרה למהפכה האזרחית ו/או החילונית ו/או החברתית. הכל טאקטיקה. שום דבר אינו אסטרטגיה. הכל התקפות נועזות של פגע-וברח. שום דבר אינו פעולה מתוכננת להשגת יעד רצוי, כדי להחזיק בו. "בתחבולות תעשה לך מילחמה," מייעץ ספר מישלי. הוא לא אומר: "בתחבולות תעשה לך שלום."