|
|
||
בפרשת "דובדבן" כבר נשאלו כל השאלות, חוץ מהשאלות החשובות באמת. 1 . מה היה קורה אילו הצליחה הפעולה בעצירה אל-שמאליה?
התשובה לשאלה הראשונה מבהילה. כמו בפאשלה של המוסד בעמאן, כאשר נכשל הנסיון להרוג את מנהיג החמאס, דווקא הכישלון הציל את המדינה מאסון. אותו האסון שנגרם בשעתו כאשר הצליחו להרוג את "המהנדס" יחיא עיאש. ה"הצלחה" ההיא קברה את שימעון פרס. החמאס ביצע פעולות-נקם, עשרות אזרחים נהרגו, בנימין נתניהו עלה לשילטון, השלום נדחה. אילו נהרג המבוקש מחמוד אבו-הונוד, היה קורה אותו הדבר. שורה של פיגועים, עשרות הרוגים ופצועים, חזרת הליכוד לשילטון, סוף הקאריירה של אהוד ברק. במשך שנה וחצי היה לנו שקט. ושיהיה ברור: לא הדובדבנים השיגו אותו, אלא יאסר ערפאת. הוא הצליח בכך מפני שרוב הפלסטינים מבינים שפיגועים בשעה זו יגרמו נזק לעמם. דעת-הקהל הפלסטינית מנעה את פעולות החמאס. אולם אילו נהרג אבו-הונוד, הוא היה הופך לגיבור לאומי והציבור הפלסטיני היה דורש נקמה. אבל הפעולה נכשלה. אבו-הונוד הסגיר את עצמו לרשות הפלסטינית, והכל מרוצים. אם כן, מדוע מראש לא ניתן למישטרה של ערפאת לאסור את האיש? התשובה לשתי השאלות האחרות מפחידה עוד יותר. ברק מדבר על שלום. לדבריו, אפשר להשיג אותו מחר בבוקר, אילו רק היה ערפאת "מגלה גמישות". פלישת "דובדבן" לכפרים הכפופים לשילטון (אזרחי) פלסטיני בוודאי לא תדחוף אותו בכיוון זה. להיפך, היא תגביר את הלחץ עליו שלא להיעתר לדרישות ברק. מוכרחה להיות שיטה בשיגעון הזה. הרי ברק הוא איש הגיוני. יש הסבר להמשך קיום יחידות ה"מסתערבים" והגברת פעולותיהן, שלפחות חלק מהן (ואולי כולן) הן לצורכי אימון ותירגול. הסבר אכן מפחיד: זוהי הכנה לעימות הצבאי הגדול, הצפוי כאשר יקרוס "התהליך המדיני". יתכן מאוד שארבעת הרוגי "דובדבן" - הזקן הערבי ושלושת החיילים - יירשמו כקורבנות הראשונים של המילחמה הישראלית-פלסטינית הבאה. איך היא תיראה? הנה תסריט סביר: הפלסטינים יכריזו על מדינתם בכל הגדה המערבית ורצועת עזה, ובירתה ירושלים המיזרחית. ישראל תכריז על סיפוח כל ההתנחלויות. המוני פלסטינים בלתי-חמושים ינסו לעלות על כמה התנחלויות מבודדות. צה"ל יחיש כוחות גדולים להגנת ההתנחלויות, נוסף על הטנקים שכבר מוקמו שם. מישהו (לא חשוב מאיזה צד) יפתח באש. בכל רחבי הגדה והרצועה יפרצו קרבות-אש בין צה"ל ובין 40 אלף חיילי הצבא הפלסטיני ו-100 אלף החברים החמושים של פת"ח. גם כל שאר האירגונים הפלסטיניים יצטרפו למאבק. מאות פלסטינים ועשרות ישראליים ייהרגו. כפי שאלופי צה"ל כבר הכריזו, יופעלו גם מסוקי-קרב. בשלב זה יצטרך ברק להחליט אם לשגר את צה"ל אל תוך הערים הפלסטיניות. אם יעשה זאת, ייערכו קרבות-רחוב, שבהם ייתקלו הטנקים של צה"ל במתאבדים איסלאמיים ולוחמי פת"ח, שישמידו אחדים מהם. (לפני 24 שנים, כאשר טור סורי נכנס לצידון כדי להשמיד את כוחות אש"ף, נהרס הטור כליל.) במיקרה זה יגיע מיספר ההרוגים (בעיקר הפלסטיניים) לאלפים, מבלי להתייחס להרס. יתכן שברק יחליט שלא לסכן את צה"ל בסוג זה של לחימה. במקום זה יחליט להטיל מצור על הערים והכפרים כדי להכניעם באמצעות הרעב והצמא. הפלסטינים ינסו לפרוץ את המצור בכוח. שוב ייהרגו מאות. כל זה לעיני העולם כולו, בקלוז-אפ. הפלסטינים, שיילחמו על קיומם הלאומי, יהיו מוכנים לספוג הרבה קורבנות. כמה הרוגים ופצועים מוכן הציבור הישראלי לספוג במילחמה כזאת? כאשר יתערב האו"ם ויכריז על הפסקת-אש, ישמח הציבור הישראלי לקבלה. מה הלאה? שני הצדדים יחזרו בדיוק למקום שבו הם עומדים היום. אבל שניהם יהיו חכמים יותר. גם הצד שלנו. אז נעשה את הוויתורים הדרושים להשגת השלום, שברק אינו מוכן לעשותם עכשיו. ורק ההרוגים לא יזכו לראות זאת. |
|
|
|
|
