שלום לך, מיכל אורן,

התגובה הראשונה שלי על קריאתך להגירה מהארץ היתה רוגז גדול. מה היא חושבת לעצמה, הגברת?! אנחנו עומדים במאבק קשה על דמות המדינה, והיא רוצה לערוק? לא סתם לברוח, אלא לקרוא גם לאחרים? להפוך את העריקה לדגל? אחר-כך התקררתי. שמעתי את הזעקה. אזהרה שהגיעו מים עד נפש. שרבים וטובים מרגישים שהמדינה שלנו שוקעת במצולות. עוד מעט תנוח על קרקעית הים כמו צוללת רוסית. לא יהיה בה עוד קיום לישראלי הגון ותרבותי.

אז את קוראת לפעולה. גם עריקה היא פעולה. אבל הפעולה הלא-נכונה. הפעולה הנכונה היא, כמובן, לקום, להזדקף, להיאבק. להילחם על הבית, פשוטו כמשמעו. באופן פרדוכסלי, הקריאה שלך מעידה דווקא על פטריוטיזם אמיתי. ידיד אמר לי פעם דבר שנחרת בזיכרוני: "מולדת זה המקום שבו אתה מתרגז!" האיש, ישראלי שחי בגרמניה, אדיש לגמרי לכל מה שקורה שם. אבל כשהוא קורא עיתונים ישראליים, הוא מתרגז על כל דבר.

את כועסת על ש"ס. על חוצפת החרדים שאין לה גבול. על ההתבהמות הכללית שפשתה בארץ, המתבטאת בחוסר ההתחשבות ביחסי אדם לאדם, בצורת הדיבור וההתנהגות, בדמות החברה הישראלית בכלל.

אילו הייתי מחבר כאן רשימה של פגמי החברה הישראלית בעיניי, לא היה מספיק המקום המוקצה לי במדור זה. הפיתרון שלך הוא לחפש מקום ריק בעולם כדי להקים שם את מדינת ישראל ב'. כלומר: הניסיון לא הצליח, אז בואו נקים מדינה אחרת. אז ראשית, לא נותרה בעולם ארץ ריקה שאפשר להקים בה מדינה חדשה. (נכון, גם פלסטינה לא היתה ריקה, אבל לפני מאה שנה עוד נדמה היה שניתן היה לעשות דברים, שאינם אפשריים עוד בימינו.) אפשר רק להגר כיחידים ולהצטרף לחברה קיימת. זה נראה לי כמידה רבה של טפילות.

מה שאת אומרת הוא בערך ככה: המדינה שלנו מלוכלכת, אז נהגר לשווייץ הנקיה. או: במדינה שלנו השתלטו הדתיים, אז נהגר לארצות-הברית, שבה מופרדת הדת מהמדינה. אך הנקיון לא ירד לשווייץ מן השמיים, והפרדת הדת מהמדינה לא ניתנה לאמריקה כמתנת שמיים. השווייצים והאמריקאים נאבקו קשה כדי להגיע לאן שהגיעו. עכשיו את רוצה לבוא אל המוכן, להתיישב על זרים כדי לחסוך לעצמך את המאבקים שהיו שם. האמיני לי, רע מאוד להיות זר, באמת זר. כבר התנסינו בזה.

רק מי שנולד בארץ ולא התנסה בזה מסוגל להציע זאת כפיתרון. המיוחד כאן הוא שגם כשאת מרגישה זרה, את יודעת שיש לך הזכות והאפשרות לשנות. האדם איננו בדיוק "עץ-השדה," כפי ששורר ידידי נתן זך. הוא לא שתול. אבל הוא חיה חברתית. העקירה ממקומו לחברה זרה היא תמיד תהליך מכאיב ומתסכל. עושים זאת רק כשנקרעים ונזרקים מהסביבה הטבעית, ולרוב זה מסתיים בגעגועים ובשיבה.

מיכל יקרה, השאלה האמיתית היא זו: האם הקרב על מדינתנו אבוד? האם המצב הגיע לידי כך שאין לנו מוצא אלא להפוך לפליטים? על כך אני עונה בפסקנות: לא! נדמה שעיקר כעסך מופנה כלפי ש"ס, הנראית לרבים כהתגלמות הניכור, הגסות, הבורות, החוצפה והשחיתות. אבל ש"ס היא רק סימפטום של מחלה, לא המחלה עצמה. את הרי יודעת שאחרי שהקמנו את המדינה, הבאנו ארצה מיליון יהודים מארצות האיסלאם. חשבנו עליהם במונחים של טובת המדינה כפי שנראתה אז, ולא במונחים של טובת היחיד. הם הרגישו זרוקים ומקופחים. זה היה החטא. ש"ס היא העונש.

אבל עיקר הנגעים אינם נוגעים לש"ס-קונטרול או לנאש-קונטארול, אלא לחברה כולה. הגסות, הברוטליות ביחסי-אנוש, סיגנון הפופוליטיקה בשיח החברתי, הדורסנות כפיתרון לכל בעיה, מקורם במילחמה ובכיבוש המתמשך - אם כל חטאת. נגד אלה צריך וכדאי להילחם. את אלה אפשר לנצח. כבר יש גרעינים של התנגדות בתחומים רבים - בפעולה להצלת איכות הסביבה, בחינוך, בפעולה למען השוואת הזדמנויות, בחתירה לשלום ולסיום הכיבוש, בפעולה למען זכויות-האדם. אנשים וגופים מתארגנים כדי לשנות. גם היוזמה שלך היא, בעצם, גרעין כזה.

אך לא המהגרים ינצחו, וגם לא המסתגרים בבית, באדישות או ביאוש אלגנטי. כאשר המים יגיעו עד נפש, אלפים ורבבות יירתמו למאבק. אל תלכי, מיכל. את יכולה להשפיע. צריכים אותך כאן.