ספר "איוב", אחד היפים ביותר בתנ"ך, נקלע גם הוא, שלא בטובתו, לוויכוח הנזעם שהתלקח בעיקבות דברים הרב עובדיה יוסף. הספר מתאר מישחק אכזרי בין אלוהים והשטן. כדי להוכיח שאיוב נאמן לו, מרשה אלוהים לשטן לענות את איוב, איש תם וישר, בייסורים נוראים. ליהודים מאמינים יוצר ספר זה דילמה. אלוהים של ספר "איוב" הוא אל רשע, חסר כל מוסר. במה זה שונה מעלילות האלים בעולם הפגני, שנאבקו זה בזה והשתמשו בבני-אדם? איך זה מתיישב עם תמונת הקדוש-ברוך-הוא כאל צודק ורחום? בא הרב עובדיה יוסף, בעיקבות קודמיו, ומספק מוצא: איוב לא נפל קורבן להתעללות אלוהית, אלא נענש בצדק. התגלגלה בו נישמתו של תרח, שהיה עובד אלילים.

ייסורי איוב באו לכפר על עוונות אביו של אברהם. בעיני אדם חילוני זה נשמע כתירוץ מגוחך. במה חטא תרח יותר משאר בני-דורו, שכולם היו עובדי-אלילים? ואיפה העיקרון המתקדם של "אבות אכלו בוסר…"

מאז ומעולם נתקלו המאמינים בכל הדתות המונותיאיסטיות בבעיית "צדיק ורע לו". איך זה מסתדר עם מושגי הצדק וכללים של שכר ועונש? אז ככה: אלוהים אוהב להעמיד צדיקים במיבחן (ראה איוב ואברהם). או: הצדיק סובל בעולם הזה כדי לזכות בחיי אושר בעולם הבא, שבו טוב לצדיקים ורע לרשעים. או: יש גילגול נשמות, והרשע יבוא על עונשו בגילגול הבא. ובכלל, נסתרות דרכי האל, ואל לו לאדם לשאול יותר מדי שאלות. לשיאה הגיעה הדילמה בשואה. שישה מיליונים עונו ונרצחו, דתיים וחילוניים, ילדים וזקנים, צדיקים ורשעים. היכן היה אלוהים כאשר הכיבשנים עישנו באושוויץ? בעלי-הגיון, כמו השופט חיים כהן, נצר למישפחה דתית, הסיקו שאין אלוהים - או שאין מנוס מהמסקנה שהוא אל רע, אדיש ואכזר. אך מי שדבק באמונה באלוהים טוב, האוהב את ברואיו, נאלץ לחפש הסברים אחרים. ביניהם: אלוהים העניש את עם ישראל על חטאי הציונים, המבקשים לעשות את מלאכת המשיח. או: קורבנות השואה כיפרו על חטאיהם של בני דורות קודמים. דברי עובדיה עוררו כעס נורא בקרב הציבור ה"חילוני". ואני תמה מדוע.

מה בעצם איכפת לי מה הוא אומר? למה זה צריך להיות איכפת לי יותר ממילמוליו של רופא-אליל בפפואה? ובכלל, מה לי ולו?

עובדיה מתלונן על כי הציבור ה"חילוני" לא הבין את דבריו, וכלל אינו מסוגל להבין את שפתו. והוא צודק. שפתם אינה שפתו, שפתו אינה שפתם. בין שתי השפות רובצת תהום, ולא מהיום. דברי הנאצה של מרן הם כאין וכאפס לעומת הקללות והגידופים שהטיחו בפני הרצל כל הרבנים הגדולים של דורו, חסידים ומתנגדים כאחד. מנסים להעמיד פנים כאילו זהו "ויכוח רעיוני" בין שני ציבורים בעם, חרדי-דתי מכאן וחילוני מכאן. והרי על חילוקי-דיעות אפשר להתגבר באירועים של "קירוב לבבות". אהבת-חינם צריכה לבוא במקום שינאת-חינם. ("בית המיקדש נחרב בגלל שינאת-חינם", אמרו ושנו הפוליטיקאים ושאר הוגי-דיעות בפרוטה בתשעה באב. זוהי שטות גמורה. ירושלים היתה נחרבת גם אילו כל היהודים בירושלים הנצורה היו אוהבים זה את זה, תחת לשרוף זה לזה את מחסני-התבואה. בית-המיקדש חרב מפני שחבורות של קנאים השתלטו על העם בשיטות של רצח, טרור ודמגוגיה דתית, וגררו אותו למילחמה מטורפת נגד המעצמה העולמית. מילחמה זו לא יכלה להסתיים אלא בחורבן גמור.)

האמת הפשוטה היא שאין כאן ויכוח פנימי בעם, מפני שאין עם אחד. במאה השנים האחרונות התגבשו אצלנו שני עמים, שהמרחק ביניהם מתרחב והולך מדי יום.

כאשר הצגתי אמת זו לפני עשרות שנים, אמרו שזוהי הגזמה פרועה. באחרונה מרבים לדבר על תל-אביב וירושלים כעל ערי-הבירה של שני עמים, ספק ברצינות, ספק בהלצה. הגיע הזמן להתייחס לזה ברצינות. בדורות האחרונים נוצר בארץ לאום חדש, לאום ישראלי, שהוא מוטציה של הזן היהודי. הוא אכן יהודי במקורו ובזכרונותיו ההיסטוריים, ובעיקר זיכרון השואה. יש זיקה הדדית בינו ובין הפזורה היהודית בעולם. אבל הוא ישות לאומית חדשה ונפרדת, כשם שאוסטרליה, קנדה וארצות-הברית הן ישויות חדשות שיש להן מקור בריטי משותף. ההווייה החדשה, דרכי-החיים החדשות, הנוף החדש, השפה החדשה (כי גם בשפה הישנה משתנה משמעות המלים), התנאים הגיאו-פוליטיים, השכנות עם השכנים החדשים, הצרכים החדשים, המטרות החדשות - כל אלה עיצבו בהכרח לאום חדש, בעל תרבות חדשה.

אבל אין זו הישות החדשה היחידה שנוצרה בארץ. גם הציבור החרדי-יהודי עבר בארץ תהליך של מוטציה, שהפך אותו למשהו חדש. אין זה המשך הציבור היהודי בפזורה, אף כי הוא כאילו ממשיך את מינהגיו. בתוך הקנקן הישן נמהל קוקטייל חדש של תורות משיחיות, חומרים מהקבלה, ציונות לאומנית, אנטי-ציונות ואנטי-לאומיות, יחד עם תחושת-כוח חדשה. מערבל חזק הפך את המשקה הזה לסם משכר. מערכות-החינוך של המחנה הזה (החינוך העצמאי של האגודה, אל המעיין של ש"ס והחינוך ה"ממלכתי"-דתי של המפד"ל, יחד עם הישיבות למיניהן) גרמו לתמיסה זו להתרחק יותר ויותר מן החינוך הישראלי, עד כי אין עוד דמיון בין חניכי שני המחנות. לאום הוא מיקשה אחת הכוללת עם, ארץ, תרבות (הכוללת שפה וזיכרונות היסטוריים, אמיתיים או מדומים), חינוך, חברה, ועוד. מרוב הבחינות האלה אין שום קשר בין הלאום הישראלי ובין היישות היהודית-חרדית. השקפת-העולם של זו שונה לחלוטין בכל הבחינות. מערכות החינוך שלה יונקות מהשקפה זו, ומנחילה לדור החדש עולם שונה לגמרי של ערכים ומושגים. היא רואה את מקומה בעולם ובמרחב בצורה שונה לחלוטין. היא מייחסת לעצמה היסטוריה אחרת ושואפת למדינה אחרת.

לא במיקרה אמר עובדיה מה שאמר על הנחשים, שאי-אפשר לעשות איתם שלום. כל הישמעאלים - ולמעשה כל ה"גויים" - הם רשעים, מבקשי נפשנו, ואלוהים מתחרט על כי ברא אותם. אין זו סתם גזענות, מין אנטישמיות הפוכה, או פליטת-פה חד-פעמית, או אי-הבנה של הציבור החילוני. זוהי תורה שמקורה בקבלה, האומרת שרק היהודים הם בני-אדם, ואילו הגויים קרובים לבהמות יותר מאשר ליהודים. יהודים לא-דתיים, כלומר כל הלאום הישראלי החדש, אינם יהודים בכלל, אלא עמלקים שהתגנבו לתוך המחנה היהודי בשעת היציאה ממצריים. ואת זכר עמלק יש, כידוע, למחות מעל פני האדמה.

תורה זו כוללת שלילה טוטאלית של כל מה שאינו יהודי, אנטי-הומאניזם מוחלט, ואחותה התאומה היא שלילת הדמוקרטיה ושילטון הרוב, כדי לכונן מדינת-הלכה הכפופה לדיקטטורה רבנית. בכור-ההיתוך הדתי בארץ הולכות ומתמזגות המגמות השונות של חרדים ודתיים לכדי ישות אחת, חרדית-דתית-משיחית-קבליסטית-ציונית-לאומנית, כשההבדלים בין הפלגים הולכים ונעלמים במהירות. הזירה הפוליטית היא רק ביטוי חיצוני של תהליכים הרבה יותר עמוקים.

חשוב להבין שהמוטציה היהודית-החרדית שנוצרה בארץ אין לה שום משותף עם היהדות כפי שגובשה במאות האחרונות באירופה, בצפון-אמריקה ובצפון-אפריקה, שם התפתחה הדת לתורה סובלנית, הומאנית-אוניברסלית.

יתכן שיהודי אמריקה הם עם יהודי שלישי.

אי-אפשר להבין את המאבקים המתחוללים בארץ מבלי לתפוס שנוצרו כאן שני עמים, שאין להם שפה משותפת ולא השקפה משותפת על שום דבר, הרואות בצורה שונה לגמרי את העבר, ההווה והעתיד. הגבולות בין השניים אינם חסומים לגמרי. חרדים "מתפקרים" ועוברים ללאום הישראלי, ישראליים "חוזרים בתשובה" ומצטרפים לישות האחרת. לאומנים-חילוניים הלוחמים על "קדשי האומה" אינם יודעים לאן הם שייכים בדיוק, ומתנדנדים באמצע. אבל ההבדל בין שני העמים גדול בהרבה מזה שבין הקנדים והאוסטרלים, למשל. כי אלה חיים על רמה תרבותית דומה ומבינים זה את זה, ואילו העם הישראלי והעם היהודי-חרדי חיים בשני עולמות שונים. זהו מימד נוסף של הבעייה. פני הלאום הישראלי אל העולם המערבי. הוא משתווה לארצות-הברית ולאירופה בהיי-טק, במדע, בטכנולוגיה וברוב ענפי התרבות. הוא חלק מהתרבות העולמית החדשה, ההופכת את כדור-הארץ ל"כפר גלובלי". ואילו היישות היהודית-חרדית שייכת - מתוך בחירה - לעולם השלישי, לא רק בתפיסתה הרוחנית אלא גם במצבה החומרי הנובע מתפיסה זו. היא מנציחה את העוני, שמקורו בריבוי הילדים, בחינוך המסורתי, במעמדה הנחות של האשה, שלא להזכיר קדושים ומקובלים, לחשים וקמיעות. היא שואפת למדינת-הלכה שבה שולטים הרבנים, כדרך ששולטים האייטולות ודומיהם בכמה מארצות האיסלאם.

האייתוללה חומייני המנוח לא היה שונה מהרב עובדיה ייבל"א. הטליבאן באפגניסתאן אינם שונים מבחורי-הישיבה - חוץ מהעובדה שהטליבאן עובדים וגם לוחמים, ועוד איך.

כשמדברים אצלנו על "הפער" במונחים כלכליים, מתעלמים מהפן הזה של הבעיה, שהוא רוחני-דתי. יש כאן היזון חוזר, יחסי-גומלין בין העוני ובי הדתיות הקיצונית, המשמרת אותו.

האם שני עמים כאלה יכולים לדור במדינה אחת? בתנאים מסויימים - כן, אבל זה לא קל. הדבר אפשרי רק על בסיס של הפרדה ברורה בין דת ומדינה, בין השתייכות תרבותית ומדינה. עמים שונים יכולים לחיות ביחד במדינה אחת, אם הם רוצים בכך (ראה בלגיה, ראה שווייץ) וכאשר התחום הממלכתי מוסכם על כולם. המדינה מבוססת על עליונות החוק, האזרחות של הפרט והזכויות השוות של הציבורים השונים. מבחינה זו לא צריך להיות הבדל בין ישראלי-יהודי, יהודי-חרדי וערבי-ישראלי. כל עוד מכירים כולם במיסגרת החוק והמישטר, הם יכולים להתקיים בשלום זה בצד זה. ידבר הרב עובדיה ככל העולה על רוחו, וכך גם השייח' עבדאללה נימר חוסיין וטומי לפיד (המתנגד, אגב, להפרדת הדת מהמדינה).

הצרה היא שהחרדים הקיצוניים אינם מסכימים, בעצם, למיסגרת המדינה. הם רואים בה רעה חולפת. אם יצליחו, חלילה, להפוך את המדינה למדינת-הלכה אנטי-דמוקרטית, כפי שקרה באיראן, הם יבריחו את שוחרי העולם המערבי מכל ארצות-המוצא לאמריקה ולאירופה, ויורידו את המדינה כולה לעולם השלישי (גם זה כמו באיראן).

אם תנצח השקפתו של הרב עובדיה, לא ייכון שלום בין ישראל והעולם הערבי בכלל והפלסטינים בפרט. לא מחר ולא לעולם. אם הישמעאלים נחשים, אין שלום. באין שלום, תיעצר התפתחות המדינה, היא תחזור למעגל המילחמות - וגם זה ירחיק אותה מהעולם המערבי.

מה יוליד העתיד? לאן פני מדינתנו? לא מישחקים פוליטיים, "קירובי לבבות", קואליציות וטכסיסים פרלמנטריים יקבעו את פני המדינה. כל אלה אינם אלא כקצף על פני המים. בסופו של דבר יכריע הכוח הפנימי של כל מחנה, המודעות שלו לערכיו והנחישות שלו להגן עליהם. אני מאמין שהלאום הישראלי הוא שיתגבר. הוא הרוב ופניו אל העתיד. אבל עליו להבין מה באמת מונח על שתי כפות המאזניים. והמאבק על השלום הוא רק קרב אחד במערכה זו.