"אי-אפשר לעבור מעל תהום בשתי קפיצות!" אמר דיוויד לויד-ג'ורג', ראש-הממשלה הבריטי שעשה את הצעד המכריע לשיחרור אירלנד אחרי כיבוש בריטי של מאות שנים. הוא קפץ.

יצחק רבין ניסה לעבור את התהום בהרבה קפיצות קטנות. הוא נפל לתוך התהום. אהוד ברק התקדם בנחישות עד לשפת התהום, ושם נעצר. הוא דרש שיאסר ערפאת ייפגש עימו "באמצע הדרך". כל אחד יקפוץ על פני חצי התהום.

ברק רשם על דיגלו את המילה "נחישות", שבה הוא רואה את אם כל המידות הטובות. אם כן, מדוע היסס? מדוע פחד? יש לכך הרבה סיבות - טירוף המערכות הפוליטיות בישראל, ההפקרות של הכנסת, אופיו של ברק עצמו. אך מעבר לכל אלה יש, לדעתי, סיבה אחת: חוסר חזון. אני יודע: חזון היא מילה ארכאית. חזון היה לזקנים. לבן-גוריון היה חזון. לשימעון פרס היו המון חזונות (שהתחלפו מדי פעם).

אבל מה לחזון ולעידן ההיי-טק? עכשיו צריך להיות פרגמטיים, מעשיים. האמנם? חזון הוא הכישרון לחזות מציאות שאינה קיימת עדיין. זה קשה מאוד. כשאדם רגיל חי במציאות אחת, קשה לו לדמיין אחרת. בייחוד אם המציאות הנוכחית קיימת זה דורות. הרצל, "חוזה המדינה", פנטזיור בחסד, היה מודע לכך. כשנוכח לדעת שהיהודים אינם מתרשמים מהתוכנית היבשה ששירטט בספר "מדינת היהודים", כתב רומן, "אלט-נוילנד", ובו תיאור בדיוני של המציאות החזויה. הוא הכתיר אותו בסיסמה המפורסמת "אם תרצו, אין זו אגדה". החזון הלהיב. בלי התלהבות אי-אפשר לבצע מהפכה.

אצלנו אין התלהבות לשלום. להיפך, השלום הפך כמעט למילה גסה. ברק נמנע עד כמה שאפשר מלהשתמש בה. הוא מדבר על "הסדר קבע". כשאין מנוס מלהזכיר את השלום, הוא מצרף אליו תמיד "ביטחון". שלום וביטחון, ביטחון ושלום. ביטחון זה טוב, כל אחד רוצה ביטחון. אולי, בזכות הביטחון המתוק, יבלעו גם את התרופה המרה של השלום.

כל הנימוקים לעשיית הסכם ("כואב") עם הפלסטינים הם שליליים. אם לא יהיה הסכם, תהיה מילחמה. בתי-הקברות יתמלאו בקברים חדשים. מיטב בנינו ייפלו. וחוץ מזה, אם לא תהיה הפרדה בינינו ובין הפלסטינים, זאת לא תהיה מדינה יהודית. דרוש הסכם כדי ש"אנחנו נהיה פה והם יהיו שם". במילים אחרות: כדי שהערבים יעופו לנו מהעיניים. לשם כך כדאי גם "לוותר" על שכונות ערביות.

אפשר לשכנע הרבה אנשים בטיעונים מסוג זה. אולי כדאי להקים תנועה שתיקרא "גזענים למען שלום". אבל טיעונים כאלה אינם מעוררים התלהבות. המחנה הנגדי נמצא באקסטזה מתמדת. הוא מתלהב, הוא שר, הוא רוקד. "אהבת ארץ-ישראל", "ירושלים בירתנו ההנצחית", דם ואדמה. לאומנות קיצונית וקנאות דתית מתמזגים לקוקטייל משכר. אולי איש-הימין מוכן להיהרג, וכבר הוכח שהוא מוכן להרוג. ב"מחנה השלום" אין שום התלהבות כזאת.

בימי קמפ-דייוויד לא הצליח המחנה הזה להוציא לרחוב ולוא רבבה אחת של מפגינים כדי לעודד ולדרבן את ברק. רוב הציבור מוכן איכשהו להסדר. אבל מניין תבוא ההתלהבות, כאשר בכל המחנה הגדול הזה אין כמעט אף קול אחד המעלה על נס את השלום כמציאות נחשקת, שתעשיר את חיינו ותעלה את מדינתנו לגבהים חדשים?

גם אנשי-הרוח של השמאל מעקמים את האף כשהם מדברים על השלום. כמעט תמיד יוסיפו מייד הערה שלילית על הפלסטינים. כמו שנוצרי טוב מצטלב, כך איש-שמאל ישראלי, בדברו על השלום, יוסיף הערה שלילית על ערפאת, כדי להוכיח שאינו הולך, חלילה, שבי אחרי הערבים. ערפאת העקשן, הרודן, המושחת. כאשר הערבים משווים אותו לצלאח-אל-דין, מפני שלא ויתר על ירושלים, בא עמוס עוז ומקלל את המצביא המוסלמי, שלא רק הערבים, אלא גם הספרות האירופית מתארת אותו כמנהיג דגול, אצילי והומאני. הרמב"ם היה, כידוע, רופאו האישי.

אבל השלום הוא דבר מלהיב. במציאות של שלום ייפתחו לפנינו דמשק, בגדאד וחרטום. נשיא המדינה יבקר בעיר מולדתו וידבר עם עמיתו בשפתו. דויד אפל יבנה שיכונים בריאד, פרופסורים של האוניברסיטה העברית ירצו על יהדות בביירות, פרופסורים מדמשק ירצו על האיסלאם באוניברסיטת תל-אביב. תקציב הביטחון הענקי יקטן בהדרגה, עם התבססות מציאות השלום, והכסף יאפשר לנו להעלות את הכלכלה והחברה שלנו לגבהים שאיננו חולמים עליהם כיום. אותו התהליך בצד השני יאפשר לעמים הערביים, ובייחוד לפלסטינים, לעבור מהעולם השלישי לעולם הראשון, כך שהיחסים בינם ובינינו יגיעו למצב של שיוויון, המאפשר יחסים נינוחים של ידידות והפרייה תרבותית הדדית. זה לא יקרה בשנה-שנתיים, אבל זהו חזון שעליו אפשר לחזור ולומר: "אם תרצו … " אבל החזון איננו. השלום מוגש כגלולה מרה. לזה בדיוק התכוון ספר משלי, כאשר קבע: "באין חזון ייפרע עם!"