על שלושה חטאי ברק ועל ארבעה לא נשיבנו: על השחצנות, על הבורות ועל חוסר-המנהיגות.

על השחצנות:

זוהי מכת כובשים. אין הם מסוגלים להסתכל בערבי בגובה העיניים. הבוז לערבים חדר לכל נימי-נפשם ומשבש את כושר-השיקול שלהם. כאשר אמר ערפאת שלעולם לא יוותר על קדשי האיסלאם בירושלים, ברק לא הקשיב. ערבי מקשקש, אז מה? "אנחנו מכירים את הערבים". ערבי תמיד מרמה, מתחמק, לא מתכוון, משקר, חורש מזימות, מתחמן, מתחבל תחבולות. כאלה הם.

היחס לערבי - לכל ערבי! - הוא כיחסו של המג"בניק במחסום אל הערבי הזקן העומד לפניו שפוף ומתחנן. לעולם אין לדבר איתו כאדם אל אדם. לעולם אין לנהל איתו משא-ומתן אמיתי: להקשיב לו, לנסות להבין את מניעיו, למצוא דרך להתפשר איתו.

לערבי צריך להגיד מה לעשות. להציע לו הצעה "שאי-אפשר לסרב לה" ולדרוש "תשובה". הערבי צריך "להפנים". הערבי צריך "להבשיל". לערבי צריכים "להבהיר" (המילה הכי אהובה על המוח הצבאי). ואם הערבי לא מסכים למה שאני אומר לו, ברור ש"אין עם מי לדבר".

כך אומר הגנרל, ומחזיקים-חוזרים אחריו רוב אנשי התקשורת המזדנבים אחריו, תרתי משמע. כתבים, פרשנים, "כתבינו ל…" בכל מהלך הוועידה לא נאמרה ולא נכתבה על המישלחת הפלסטינית והעומד בראשה ולוא מילה אחת של אדיבות, כבוד, שלא לדבר על הערכה. אנחנו הרי תמיד מדברים אליהם בהגיון. אנחנו תמיד מציעים להם מעל ומעבר. אנחנו תמיד יודעים מה טוב בשבילם. ותמיד הם מסרבים. תמיד הם "מתעקשים". כי כאלה הם. פשוט לא רוצים להפנים. וככה זה נשמע: ברק "נשאר נאמן לקווים האדומים שקבע". ערפאת "מתעקש על עמדותיו הקיצוניות".

ברק "הצליח להוציא מהפלסטינים" ויתורים מופלגים (גושי התנחלות, הכרה בחוקיות ההתנחלות, ויתור על הקו הירוק, הכרה במערב ירושלים כבירת ישראל - הראשונים בעולם - ומה לא).

ערפאת "לא היה מסוגל לוותר" על שום דבר". ברק "קיבל על עצמו את האחריות" והחליט לבדו. ערפאת אינו מקבל עצות מיועציו ומתעקש "להחליט כל דבר לבדו". וכן הלאה, יום אחר יום.

כשחושבים על זה, יש בהתנהגותו של ברק הרבה חוצפה. אחרי הכל, כמנהיג לאומי הוא עדיין טירון, שבינתיים לא הצליח בשום דבר (להוציא היציאה מרצועת-הביטחון, שהוא עצמו עזר בהקמתה). ואילו ערפאת הוביל את עמו מסף הכליון אל סף העצמאות, והוא עכשיו האישיות הבכירה בעולם הערב.

על הבורות:

כל מי שיש לו ידע מינימלי בסיכסוך הישראלי-ערבי יודע שאין שום אפשרות שערפאת יוותר על קודשי האיסלאם בירושלים. אבל ה"מומחים" של ברק היו משוכנעים שזו לא בעיה. צריכים רק למצוא איזה גימיק, איזו התחכמות מוצלחת, איזה ניסוח מבריק, והכל יבוא על מקומו (בכיסנו). מיטב החוכמולוגים הישראליים, מיוסי ביילין ועד לשלמה בן-עמי, תרמו את תרומתם. אל-קודס במקום ירושלים, אבו-דיס במקום הר-הבית, מעמד של שגרירות להר-הבית, ריבונות פונקציונלית, מה לא. המוח היהודי המציא לנו פטנטים. וכאשר ערפאת לא בלע שום פיתיון ונשאר דבק בנוסחה הפשוטה של ריבונות פלסטינית בירושלים המיזרחית (הכבושה לדעת כל המדינות) הכל התרגזו. איזה טיפש! ממש פרימיטיבי! הפסיד הכל בגלל התעקשות טיפשית.

נדמה שאין לברק אף יועץ אחד המבין את הלך מחשבתם ונפשם של הפלסטינים. הנציגים שלו נפגשים עם שרים פלסטיניים בווילות מפוארות, אבל אין להם מושג על העם. דו"חות אמ"ן טעו בגדול כמעט בכל הרגעים הגדולים של הסיכסוך. גם הפעם. מי שיודע דבר על התרבות הערבית יודע שיש בה ערך עצום למגע האישי, למחווה האישית, לנדיבות של החזק. אבל ברק, שדרש את הפיסגה, סירב שם באופן עיקבי להיפגש עם ערפאת. במשך 10 ימים, 24 שעות ביממה, נימצא ברק במרחק מאה מטרים מן המנהיג הפלסטיני, ולא מצא לנכון לגשת אליו או להזמינו אליו, ולוא לכוס קפה. "שפת-הגוף שלו הביעה תיעוב", דיווחו הכתבים בהערכה, "גם כשישב ליד ערפאת בארוחה חגיגית לא דיבר איתו אלא עם צ'לסי הצעירה." אולי התכוון לעשות שלום איתה. על חוסר-המנהיגות: נכון, ברק הלך יותר רחוק מכל ראש-ממשלה קודם. הוא עזר לקריסת המנטרה המטומטמת של "ירושלים-שחוברה-לנצח-בלה-בלה-בלה." אבל כשהגיע אל שפת-התהום והיה צריך לקפוץ מעליה בקפיצה גדולה אחת, הוא לא קפץ. וזהו המיבחן. מיבחן דה-גול. מיבחן בן-גוריון. מיבחן בגין בקמפ-דייוויד. כל השאר מתגמד בהשוואה לכישלון האחד הזה.

יש בהיסטוריה אלפית של שניה שבה קונה המנהיג האמיתי את עולמו. ברגע כזה אמר מרטין לותר: "כאן אני עומד. איני יכול אחרת. כה יעזור לי אלוהים. " בלי פזילה הצידה. בלי להסתכל אחורה. במיבחן המכריע הזה, ברק נכשל. הוא פחד להגיד לציבור שלו שאין שלום בלי מסירת הריבונות על הר-הבית, ולקרוא לו לתמוך בו.

ועל החטא הנוסף: ברק יצא לקמפ-דייוויד כשבראשו תוכנית אסטראטגית כפולה - מקסימום ומינימום. המקסימום היה להשיג שלום - השלום של ברק. הוא רצה להכניס את ערפאת בין זרועות מפצח-האגוזים - ברק וקלינטון - ולפצח אותו. האמריקאים לקחו את ההצעה הישראלית, שינו קצת פה ושם, וקראו לה "הצעת-גישור אמריקאית". זה היה רחוק מהמינימום הפלסטיני. ערפאת, אגוז קשה, לא נשבר.

כמו גנרל טוב, הכין ברק מראש יעד חלופי למיקרה זה: להשתמש בקלינטון כדי להטיל את כל האשמה על ערפאת. בזה הוא הצליח, בעזרת מערכת אדירה של שטיפת-מוח, שכמעט כל התקשורת הישראלית התגייסה למענה.

תחת לגייס מערכת זו למען השלום, גייס אותה למען הצדקת הכישלון. הסוכן העיקרי של ברק הוא ביל קלינטון. בראיון שלו לתיקשורת הישראלית עשה הנשיא היוצא מעשה-נבלה: בניגוד להבטחתו המפורשת שלא להאשים שום צד במיקרה של כישלון, הוא הטיל את האשמה המוחלטת כולה על ערפאת. הוא כמעט הכריז מילחמה על העם הפלסטיני, הבטיח לסכל את נסיונו להכריז על עצמאותו, הודיע שיחנוק אותו מבחינה כלכלית ויפעל נגדו גם "מעבר לזה". הוא הבטיח להעביר את השגרירות לירושלים, לשלם פיצויים ליהודים מארצות-ערב (כמובן על חשבון הפליטים הפלסטיניים) ולהעלות את צה"ל לדרגה חדשה. פיתאום נפלה המסכה של המתווך האמריקאי ההגון והטוב, המבין את שני הצדדים ומנסה לגשר ביניהם, והתגלה מחדש האמריקאי הישן, הברוטלי, המסור בלב ונפש לבוחר היהודי.

המניעים של קלינטון גלויים עד כדי מיאוס: לעזור לאשתו להיבחר בניו-יורק. אבל הנזק שגרם השבוע לא יתואר. הוא תקע סכין בגב מחנה השלום בשני הצדדים. הוא הרס כל אפשרות של תיווך אמריקאי נוסף. הוא הרס את יכולתו של ברק לזוז קדימה, שהרי אם אמריקה אומרת שישראל כבר עשתה די והותר, מדוע יסכים הציבור הישראלי לוויתור נוסף?

הוא יצר בקרב הפלסטינים אווירה של "העולם כולו נגדנו", וימריץ אותו לעמדה קשוחה עוד יותר. איפה קלינטון ואיפה פרס-נובל לשלום! מכונת-התעמולה הגדולה מרגיעה אותנו: לא קרה שום דבר, זוהי רק ההתחלה המשא-והמתן נמשך, תהיה פיסגה שניה, ערפאת "יבשיל" ויקבל את תנאי ברק. גם ערפאת מעוניין לעת עתה להרגיע את המצב, כדי למנוע את פרוץ המילחמה לפני הכרזת המדינה.

אבל זוהי הדממה שלפני הסערה. מה שקולקל בפיסגה הזאת לא יתוקן בנקל בפסגות נוספות. אחרי שהעמדות התחדדו, והשורות נערכו למאבק, יהיה קשה מאוד להחזיר את המצב לקדמותו. יתכן ש"חלון ההזדמנויות" נסגר. הזדמנות היסטורית הוחמצה.

אומרים שברק לומד מהר. שהוא יכול להסיק מסקנות, לשנות כיוון. הלוואי. הלוואי לפני המילחמה הבאה. אחרת ייקבע סופית: האיש הוא גנרל. ר ק גנרל.