• "אנחנו עושים כל הזמן ויתורים ולא מקבלים שום דבר בתמורה!"

נכון שאנחנו מוותרים על הרבה. על המילחמה הבאה. על בתי-קברות חדשים. על מאות ואלפי מישפחות שכולות נוספות, שלהם ושלנו. חוץ מזה, אנחנו לא מוותרים על שום דבר. כשאני לוקח בכוח את רכושו של אחר, ואחר-כך מסכים להחזיר לו חלק ממנו, אני לא "מוותר". הוא מוותר על חלק מהרכוש שלו שלקחתי.

• "אסור לשחרר אסירים שיש להם דם על הידיים!"

ערב קמפ-דייוויד, ברק היה יכול לשחרר מיספר גדול של אסירים ביטחוניים, ולפחות את כל מי שנשפט על מעשה שעשה לפני הסכם-אוסלו. ברק לא שיחרר אף אחד, וכך העכיר את האווירה עוד לפני שהתחילו השיחות. מדוע החמיץ הזדמנות חשובה זו? הוא פחד מפני הצעקה שתקום בעיקבות שלוש מלים: "דם על הידיים". מילים שיקריות. לי יש דם על הידיים. כמעט לכל קוראי השורות האלה קוראים ממין זכר) יש דם על הידיים. לחמנו למען עמנו. הם לחמו למען עמם. הם שבויי-מילחמה. הם היו צריכים להשתחרר למחרת אוסלו. רבין פחד. ברק פוחד. שלוש המילים הן מוקשים קטלניים בדרך לשלום.

• "ברק לא זז מהקווים האדומים שלו."

מי שקובע מראש "קווים אדומים" ומתפאר בזה שלא זז מהם במהלך המשא-והמתן, אינו מנהל משא-ומתן בתום-לב. שלום פירושו פשרה בין הקווים האדומים של שני הצדדים. אחרת זהו תכתיב, אולטימטום של הצד החזק לצד החלש. הפירסומאי ראובן וימר ניסח חוק גיאומטרי חדש: "שני קווים אדומים אינם נפגשים לעולם." פרשת המטוס הסיני מוכיחה ש"הקווים האדומים היחידים שיש לנו הם על הדגל האמריקאי", כפי שניסח הפירסומאי. כל עוד אין שלום, היחסים שלנו עם ארצות-הברית הם צורך קיומי. כל הקווים האדומים האחרים יכולים לזוז.

• "ירושלים היא נישמת העם היהודי."

מילים ריקות. תורת ישראל ניתנה בסיני, "התלמוד הירושלמי" חובר בגליל, ה"שולחן ערוך" נכתב בצפת. הרצל מאס בירושלים, וכך גם אבות היישוב העברי בארץ. היהודים בפזורה התפללו לירושלים, אבל תפילה אינה יוצרת זכות. ירושלים שבתפילה היא מושג ערטילאי. יתכן שיאסר ערפאת מוכן לחתום על הסכם שיעניק לישראל ריבונות בילעדית על ירושלים-של-מעלה.

• "ירושלים, שחוברה לה יחדיו, בירת-הנצח של העם היהודי,

תישאר כולה בריבונות ישראל." אין כאן מילה אחת של אמת. ירושלים לא חוברה לה יחדיו. החלק המיזרחי נכבש בכוח, ומאז הוא נשלט על-ידי ראש-עיר שנבחר בעיר המערבית והפועל כמושל צבאי בעיר המיזרחית הכבושה. זה 32 שנה יודע כל ישראלי שכאשר הוא עובר את הגבול הבלתי-מסומן הוא נכנס לעיר אחרת. בימי האינתיפאדה, כמעט לא היו ישראלים שהעזו לעשות זאת. אמנם, במישאלי דעת-קהל יש רוב גדול נגד פשרה בירושלים. אבל אם יתנו לי לנסח את השאלה, תהיה התשובה שונה לגמרי. למשל: "האם את/ה מוכן/ה שבנך ייהרג למען ראס-אל-עמוד, סילוואן, שיח'-ג'רח או ואדי-ג'וז?" לפחות %85 ישיבו בלאו מוחלט. וזה מה שקובע.

• "אנחנו נהיה פה והם יהיו שם."

יפה. איך זה מסתדר עם מפת-השלום של ברק, שבה חותכים "גושי התנחלות" ו"כבישים עוקפים" את שטח המדינה הפלסטינית לאורכו ולרוחבו, כך שכמעט כל פלסטיני המבקש לבקר אצל בן-דודו ייתקל במחסום ישראלי? איפה זה "שם" ואיפה זה "פה"? שלא לדבר על 200 אלף הפלסטינים בירושלים, שלא יהיו "שם" אלא "פה"?

• "לא ניתן כלום אם ערפאת לא יחתום שזהו סוף הסיכסוך."

אין לנו סיכסוך עם ערפאת, אלא עם תישעה מיליון בני-אדם פלסטיניים. אם רובם הגדול יראה בהסכם תכתיב בלתי-צודק, הוא לא יחזיק מעמד. האינטרס הקיומי של ישראל מחייב הסכם-שלום שיביא להתפייסות אמיתית, שרוב הישראלים ורוב הפלסטיניים יקבלו אותו בלב שלם כפשרה הוגנת וצודקת.

• "ברק יביא הסכם שלא יחייב אותנו לשום ויתור משמעותי."

ידוע לכל עקר/ת-בית שלא כדאי לקנות סחורה זולה מדי. בשוק הפישפשים אפשר להשיג מציאות, אך לרוב המציאות מתפרקות כעבור זמן קצר. כדאי לקנות סחורה יקרה יותר בחנות טובה. שלום זול, שנקנה בשוק-הפישפשים, מה יהיה טיבו? כמה זמן יחזיק מעמד?

• "ברק ישיג שלום וביטחון".

שלום וביטחון אינם שני דברים שונים, ולא כל שכן סותרים. השלום הוא-הוא הביטחון.