חוקרי בעלי-החיים מדווחים על נברנים צפוניים, המתאבדים בהמוניהם. כשהם נודדים ממקום למקום, אין הם עוצרים על שפת-הים, אלא נכנסים לים וטובעים. באחרונה מזכירים ח"כים רבים את הנברנים אלה. הולך ונוצר בישראל מישטר חדש: "נשיאות מישאלית", דוגמת צרפת של דה-גול בסוף שנות ה-50. הנשיא מחליט ומבצע. השרים אינם אלא עוזריו האישיים. הוא מביא את החלטותיו לאישור במישאל-עם. הכנסת יורדת לדרגת מיטרד.

בצרפת זה קרה מפני שהפרלמנט נמאס על הכל. הוא הוכיח שאינו מסוגל להתמודד עם תיקוות הרוב הגדול: לשים קץ למילחמה באלג'יריה. לכם נמסר השילטון לגנרל, שבז לכל הפוליטיקאים. הוא הנהיג מישטר של מישאלי-עם. הפרלמנט הפך לבלתי-חשוב.

אהוד ברק עדיין לא הוכיח שיש לו הגדולה ההיסטורית של דה-גול. הגנרל הצרפתי שם במכה אחת קץ לכיבוש, שיחרר את אלג'יריה עד המילימטר האחרון והחזיר הביתה מיליון מתנחלים צרפתיים, שישבו על אדמת אלג'יריה במשך מאה שנה. הלוואי על ברק.

אבל מבחינה פוליטית-פנימית המצב של ברק דומה מאוד לזה של דה-גול. זו לא אשמתו. אפשר למתוח ביקורת על יהירותו, חוסר-רגישותו לזולת, ליקוייו ביחסי-אנוש. אבל זוהי בעיה מישנית. האשמה העיקרית רובצת על הכנסת עצמה: היא פשוט אינה מסוגלת לנהל את המדינה בשעה גורלית. חוסר-האחריות שלה מגיע לידי הפקרות פושעת.

הכנסת הפכה לספינת שוטים. ספינה של שוטים ועקרבים. אם יטרח אי-פעם היסטוריון לצפות בקלטת של ישיבת הכנסת ערב יציאת ברק לקמפ-דייוויד, הוא לא יאמין למראה עיניו ולמשמע אוזניו. באחד מרגעי-השיא של מדינת ישראל, כאשר נשלח ראש-ממשלה לדיון היסטורי על סיום הסיכסוך בן 120-השנים, דמתה הכנסת לקן צרעות. רוב הח"כים וסיעותיהם פעלו על פי אינטרסים אישיים ומיפלגתיים, המתגמדים לעומת ההכרעה ההיסטורית העומדת על הפרק: שלום או מילחמה לדורות. במילים אחרות: ההכרעה הזאת נראתה להם בלתי-חשובה, ממש זניחה, לעומת העלבון האישי, השיקול האלקטורלי או קידום של נושא חביב.

נתחיל באיש שלא היה שם: עובדיה יוסף. זה שנים סיפרו לנו שהוא מורה רוחני דגול, משיכמו ומעלה. לפני תריסר שנים אמר לי אריה דרעי שהרב (כמו דרעי עצמו) הוא יונה שביונה, המבין את העולם הערבי ומסוגל לעשות שלום. הרב פסק שההלכה מחייבת החזרת שטחים למען מניעת מילחמה.

והנה מתגלה הרב כעמוד-התווך של הימין הקיצוני, מכשיל השלום בהא הידיעה. מדוע? האם השתנתה ההלכה? או שמא הרב הוא גדול בתורה אך קטן מאוד כמנהיג פוליטי. שמא אינו מנהיג כלל, אלא מונהג. שמא לא פיקוח-נפש מדריך אותו אלא פיקוח המיפלגה, החשש שכמה מבוחריו יחזרו לליכוד. ואשר לדרעי עצמו, איזו אכזבה. ברגע המכריע אינו מסוגל להתעלות מעל לצרותיו האישיות ומוכן להקריב את גורל המדינה על מיזבח עלבונו, עם הרבה גילגולי-עיניים. את דברי אלי ישי בכלל אי-אפשר להבין - לא רק מפני שהוא בולע את המילים, אלא גם מפני שאין בהם היגיון ישר.

נכון, ברק עשה שגיאות חמורות ביחסו אל ש"ס. הוא הפגין הרבה זילזול, התנשאות וניכור. אבל מול פני ההכרעה היסטורית, האם זה מה שהיה צריך לקבוע? בגלל ש"ס יצא ראש-הממשלה לפיסגת השלום אחרי שהכנסת הביעה בו אי-אמון, מצב מחפיר מאין-כמוהו. עד כמה שזה מוזר, האשמה לכך מתחלקת שווה בשווה בין עובדיה יוסף ולפיד יוסף.

האמתלה של לפיד להימנעות סיעתו היא הצעת-החוק לאי-גיוס בחורי-הישיבה. משמע: שרות האברכים במילחמה הבאה חשוב יותר ממניעת המילחמה עצמה. לעזאזל החיים, העיקר הבריאות (הציבורית). ואולי לפיד הוא ביסודו אדם ימני, שבכל הכרעה היסטורית יתקע מקל בגלגלי השלום - ממש כמו דרעי.

אפשר להגיד כמה וכמה דברים על התנהגותו התמוהה של עזמי בישארה. אפשר גם להגיד כמה וכמה דברים על איציק מרדכי, האיש שלא בא (וכמובן גם לא התפטר). חיי-המין של המועמד-לשעבר לראשות-הממשלה קובעים את גורל המדינה. התיתכן הפקרות חמורה מזו?

אפשר גם להגיד כמה וכמה דברים על האפס המבמבם, הנעלב המיקצועי, החישוקאי הסידרתי, דויד לוי, שכאילו הצביע בעד ברק ולמחרת היום תקע לו סכין בגב. האיש הזה, הקופץ בזירה הפוליטית כמו סוס על לוח השחמת, מתכונן לקפוץ שוב. האגו המנופח מעל לכל, מעל לשלום, מעל למילחמה, מעל לבתי-הקברות. אבל כל אלה מחווירים לעומת שרנסקי, החידה האמיתית של הכנסת ושל המדינה כולה.

אנאטולי שצ'רנסקי, גיבור עולמי, הלוחם ללא-חת למען זכויות האדם, האיש שהתייצב לבדו מול מכונת-הטרור האדירה של הקג"ב. למחרת בואו לארץ ראינו אדם אחר לגמרי. אנטולי הפך לנתן, וכאילו החליף את כל אישיותו. הענק הפך לגמד. עסקנצייק רגיל, אדיש לזכויות-האדם, לאומן ביחסו לפלסטינים, גזען בראש משרד-הפנים. כאילו לבש את דמות מעניו הסובייטיים. ייתכן, כמובן, פיתרון לחידה: בגולאג רצחו את אנאטולי שצ'רנסקי המקורי. כדי לחפות על הפשע, לקחו הסובייטים איש בשוק הדומה לו מבחינה חיצונית ושלחו אותו לישראל. זהו נתן שרנסקי שלנו. קאריקטורה של לוחם. יש סברה האומרת שהתנהגותו המחפירה נובעת מהפחד לאבד את קולותיו לפלג של אביגדור ליברמן, הלאומן הבלתי-מוסווה. הנה עוד מנהיג הנגרר אחרי הקהל שלו במקום להנהיג אותו.

נאמר כבר די והותר על החוצפה התהומית של ארבעת הח"כים החרדים האשכנזיים, הדורשים לפטור את אנשיהם מהצבא אך אינם מצביעים בעד השלום. הם מוכנים בהחלט לשלוח את כל האחרים למילחמה הבלתי-נמנעת. כל הנפשות האלה השתתפו בתיאטרון האבסורד בכנסת. הנזק הוא בלתי-הפיך. הכבוד לכנסת, ששאף גם קודם לכן לאפס, ירד אל מתחת לקו האדום. אם יתפוצץ המשא-ומתן עם הפלסטינים, ספינת השוטים תוכל להמשיך במסעה, כי בשפיכות-הדמים שתתחיל אז, איש לא יזכור אותם.

אבל אם יחזור אהוד ברק מן הפיסגה ובידו הסכם, גורל הדמוקרטיה הפרלמנטרית יהיה קשור בגורל השלום. אם תחצוץ הכנסת הזאת בין השלום ובין העם, זו תהיה התאבדותה. הציבור ידרוש את שינוי מתכונת הכנסת מן היסוד.

זיכרו את דה-גול.